Entries By dani-bar

טיולי ג'יפים במרוקו– דף מידע, רקע גאוגרפי חברתי
11 ימי טיול ג'יפים משולב בערי מלוכה, בטיול נחשף לחוויה אקזוטית מרשימה ומיוחדת בעיקר לחובבי תרבויות, נתחיל מהערים האימפריאליות להרי האטלס ולמדבר הסהרה, לדיונות החול הנמשכות לעבר האופק, שווקים צבעוניים בעיר ובכפר, קסבות עתיקות, סיפורי אלף לילה ולילה, נאות מדבר, נהרות קדומים, ואדיות וקניונים, מפלי מים שופעים בהרים, כפרי בוץ, נגני רחוב, קוסמים, מרקידי נחשים, התושבים ה"ברברים אדוני האטלס האמיתיים" והיסטוריה מרתקת.

מרוקו: רקע גיאוגרפי וחברתי |  מאת: דני בר ששת

פרופיל כללי
שם רשמי: ממלכת מרוקו  בירה: רבאט
מקור השם:  שם הממלכה המלא מתפרש ל"הממלכה המערבית" (בערבית: المملكة المغربية). "אל-מע'רב" (שפירושו "המערב"). בערבית לרוב משומש השם "מרוקו", בשאר השפות מרוקו בא משם הבירה הקודמת של מרוקו – "מרקש" (שפירושה "ארץ האלים" בשפה הברברית).
רשות מחוקקת: בית הנבחרים עם 264 מושבים. 2/3 מהם נבחרים ישירות ע"י בעלי זכות בחירה 1/3 נוסף נבחר באופן לא ישיר ע"י נציגים מקומיים. חברי גופים מקצועיים ונציגים של מועסקים מקבלי שכר.
גבולות: צפון – הים התיכון . צפון מערב – האוקיינוס האטלנטי. מזרח -אלג'יריה.
דרום – מאוריטניה.
עצמאות :מצרפת בשנת .1953
שפה רשמית :ערבית
ממשל :מלוכה חוקתית
מערכת המשפט מבוססת על השריעה (החוק האסלאמי הקדוש) אך עם השפעה מסוימת של החוק היהודי והמנהגים הברברים, קובץ החוקים האזרחי והפלילי אומצו בשנת 1958-9 ו- 1960 משלבים בתוכם את החוק הצרפתי עם חוקי האסלאם המסורתי.
כלכלה : התוצר הלאומי לנפש כ   4,000דולר (2008).
מטבע :דירהם מרוקאי .
שטח: 477,000 קמ"ר.
אוכלוסייה :כ- 34 מיליון נפש. (2009)
אקלים :משתנה מאזור לאזור – ים תיכוני – אטלנטי – מדברי.
פני השטח :מגוונים – חולות, ים ושלג. החוף המערבי הפונה אל האוקיינוס האטלנטי הופך בדרומו למדבר סהרה. אוכלוסיית מרוקו ממלאה ברובו את מרגלות הרי האטלס שפסגותיהם מושלגות לעתים קרובות. ההרים יוצרים גבול טבעי עם אלג'יריה השכנה. בין ההרים והחוף האטלנטי של מרוקו משתרעים רמות ומישורים פוריים. בדרום הרחוק, בקצה הרי מול-האטלס משתרע מדבר סהרה
ענפים עיקריים :חקלאות, תעשייה, דיג ותיירות.
חקלאות :גדולי חיטה, שעורה, תירס, פרי הדר, שעועית, חומוס ,עגבניות, זיתים, גרעיני שמן, קנה סוכר וסלק סוכר. תעשייה :פוספטים, זיקוק נפט, דשנים, עבוד מזון, טקסטיל, עור ,נייר, עץ, מתכת,ומלט גומי  ומלט.
דת: מוסלמים 98.7%, נוצרים 1.1%, יהודים 0.2%.

הרי  האטלס
מיומו הראשון של האדם ומאז שחר ההיסטוריה, חומת ההרים הגבוהה אשר מאחוריה משתרע ים ללא גבולות נתפסה בעיני הקדמונים כגבולו של העולם. גם במקורות היהודיים יש רמזים לתפיסה זאת, כך למשל מכונה מרוקו השוכנת במערב הקיצון כ"ארץ מבוא השמש." גם היוונים קשרו את שמם עם המושג "הרחק במערב." לשם אטלס יש משמעויות רבות בעברית: כך למשל, אטלס הוא מין אריג העשוי בשיטה מיוחדת של קשירת חוטים המקנה לאריג מראה חלק. אטלס הוא גם אוסף של מפות הכרוכות יחדיו. כמו כן זהו שמה של החוליה הראשונה בעמוד השדרה המכונה כך מפני שהיא נושאת את הגולגולת, כפי שדמותו המיתולוגית של (אצל הומרוס) אטלס נושאת בידיה את העמודים הנושאים את כיפת הרקיע. אטלס נושא על גבו את העולם כחלק מעונשם של הטיטאנים אשר הפסידו במאבק השליטה על העולם מול זאוס ואחיו. אחד המיתוסים הידועים מספר שהרקולס עליו הוטלה המשימה להביא את תפוחי הזהב מהגן של ההספרידות פנה לעזרה אל אטלס, בעצתו של פרומתאוס (אחיו של אטלס) וביקש ממנו לקטוף עבורו שלושה מן התפוחים. על התפוחים שמרו ההספרידות וגם דרקון בן אלמוות בעל מאה ראשים. הרקולס שחרר את אטלס מכבליו ותמך בשמיים בשעה שאטלס יצא למשימה. כאשר אטלס חזר עם התפוחים סירב להתחלף שוב עם הרקולס ולשאת עליו מחדש את המשא הכבד. הרקולס הערים עליו וביקש מאטלס להחליפו לזמן קצר על מנת שייטיב את אחיזתו. אטלס הניח את התפוחים בצד ונשא את כיפת השמים, אולם הרקולס לקח את התפוחים והותיר את אטלס המרומה אחריו להמשיך לשאת בעונשו. תבליט המתאר את המיתוס נמצא במקדש זאוס באולימפיה מן המאה ה5- לפסה"נ ומוצג במוזיאון באולימפיה ביוון. פרסאוס הגיבור, הורג המדוזה ביקש מחסה אצל אטלס, אך הלה סירב לסייע, כעונש חשף פרסיאוס מול עיניו את פניה של הגורגונה והפך את אטלס לרכס ההרים הגדול הנושא את שמו עד היום. אחד התיאורים היפים ביותר של אטלס הנושא את העולם הוא פסל שיש הנמצא במוזיאון הלאומי בנאפולי, המתאר את אטלס בעל הפנים המעונות נושא על גבו את כדור העולם.
המטייל הישראלי גילה את  מרוקו בשנות ה 90- מאז  רבבות ישראלים עברו בנתיבים השונים בין הערים  האימפריאליות  הגדולות (פז, מרקש ומקנס). אך מעטים חדרו אל עומק הרי האטלס שלא בדרכים הראשיות החוצות אותו.
אופנת הג'יפים המתעוררת גילתה את מרוקו לאחרונה והגיחות נעשו מעמיקות יותר. נופי האטלס מרהיבים ביופיים, הניגודיות הרבה בין הרכסים השונים בולטת מאד בצבעוניותה.
הרי הריף  מזכירים  במראם  את  הרי  הגליל  העליון, אך  תבליטם  חריף  יותר, הם  גבוהים  יותר  ומידת טרשיותם רבה מאד. האטלס התיכון מכוסה במפנה המערבי ביערות צפופים, שפע המים והצמחייה מזכירים  מראות  אירופאים. איפרן עיר הסקי והקיט היא בעלת מראה אירופי על בתיה המודרניים וגגות הרעפים הנטויים בתלילות.
עצי הארז הגבוהים המשתרעים ביערות עצומים בתפר בין האטלס התיכון לבין האטלס הגבוה ייחודיים לאזור זה. האטלס הגבוה משתרע על מרבית השטח, הניגודיות בו היא החריפה ביותר, המפנה הדרומי הפונה לעבר הסהרה צחיח וחשוף, לעומתו המפנה הצפוני מכוסה בצמחייה צפופה בעל אופי של חורש מגוון. הכפרים בעלי האופי המבוצר (קסר, קסבה) מקשטים את הנוף בשלל צורות ארכיטקטוניות ומקנים לו אופי מיוחד. כך גם הקניונים העמוקים אשר נחרצו בעומק ההר ויצרו מכלול נופי מרשים. המפורסמים והיפים בהם, טודרה, דאדס ואום-מגון נמצאים ברשימת הסיורים המקובלת. האנטי-אטלס מיוחד בצבעיו האדומים, בנאות  המדבר  לאורכם  של  המעיינות  המשובצים  בקסבות  ובתמרים  לרוב. השבטים הברברים באנטי-אטלס אשר מרביתם טוארגים מעניינים במיוחד ומארחים בנדיבות רבה. עצי הארגן אשר מפריים מופק שמן הארגן, על העיזים המטפסות אל צמרתם הם המראה הייחודי של האזור.

המערכת ההררית של מרוקו
מרוקו ממוקמת בפינה הצפון מערבית של אפריקה, למרוקו יש חופים הן באוקיאנוס האטלנטי  והן  בים  התיכון, הארץ  הייתה  נתונה  לאין ספור  חדירות  פוליטיות ותרבותיות, אשר תרמו למעמדה כאזור מסחרי בין לאומי חשוב.
מרוקו והמדינות השכנות אלג'יריה תוניסיה ולוב הן ארצות ערביות עם מרכיבים דומים בעלות  היסטוריה קרובה ומקור גזעי משותף. יחדיו הן יוצרות את האזור הידוע כ"מגרב " (הזמן, או המקום של השקיעה, המערב.)
החיים  במרוקו  נשלטים ע"י אינטראקציה מורכבת של גורמים פיסיים וחברתיים. האסלאם הוא כמעט אוניברסאלי, השפה הערבית מדוברת לרוב במישורים. השפה הברברית היא השפה האוריגינלית של התושבים הקדומים ועדיין מדוברת באזור ההרים הגבוהים בתוך הארץ. מרבית האוכלוסייה מדברת את  שתי השפות. מקובל לחשוב כי הערבים מהווים את מרבית האוכלוסין בערי החוף המאוכלסות בצפיפות וכי השבטים הברבריים מאכלסים את החלק הפנימי ההררי המיושב בדלילות. ישנו הבדל חברתי בולט בין אזור השפלה לבין ההרים. בתקופה שקדמה לפרוטקטורט הצרפתי נקרא האזור הגבוה של שבטי הברברים בשם בילאד אל מחזן,  אזור הגבעות בחוף האטלאנטי נקרא ("ארץ ההתנגדויות").  ארץ המלכות.
עם בואם של הצרפתים, האדמיניסטרציה הממשלתית חדרה גם להרים, אך למרות זאת אפילו כיום הרבה מן ההבחנות הישנות קיימות בפעל והן מפרידות בין האזורים הללו עד היום. כפריים דוברי ברברית עדיין מקובצים בשבטים, החברה שלהם נשארה יותר מסורתית מאשר של דוברי הערבית העירוניים, אך הם היו  במידת מה פחות אדוקים ומתורגלים בנושא האסלאם.
מרוקו מכוסה בהרים: רכס חופי צפוני ושלושה רכסים מקבילים המוטים באלכסון כלפי פנים היבשת ויוצרים מכלול גיאוגרפי ופיסי המהווה שטח בלתי עביר. הערים ורוב עושרה של הארץ מרוכזים באזור הגבעות לחוף האטלאנטי הפורה והנרחב.

הטופוגרפיה  נשלטת  ע"י  שלשלאות  הרים  טרשיים.
תת  החלוקה  האזורית  של  המדינה  מורכבת  משלושה  אזורים  גיאוגרפיים  שונים:
החלק  ההררי  הפנימי, הכולל  מישורים  ועמקים  פוריים.
החוף האטלאנטי והאזור היובשני של מערב ודרום מרוקו. שם יורדים ההרים בהדרגה אל מדבר הסהרה. באגף הצפוני של המדינה משתרעים הרי הריף במקביל לחוף הים התיכון. מערכת ההרים מקושרת עם הסיירה נבדה בספרד מעבר לים. הפסגות עולות לעיתים רחוקות על 2100 מ' אך הבלייה חרצה את ההרים בצורה פראית. במיוחד במדרונות הפונים לים, העושה את החדירה אל האזור ההררי קשה ביותר, לכן  אנשי  הריף  הנקראים  לעיתים "קבלים היו  מובילי  המרד  לעצמאות  בתקופות  רבות  בתולדותיה של מרוקו.מדרום להרי הריף, נמצאים הרי האטלס, סדרה של שלושה רכסי הרי האטלס חודרים זה לזה בעת התלכסנותם אל תוך הארץ בציר כללי מצפון מזרח  לדרום  מערב. תחילתה  בחוף  האוקיאנוס  האטלנטי  וסופה  במפרץ גאבס (Gabes) בחוף המזרחי של תוניסיה בים התיכון. בעוד שהרי האטלס מגיעים במרוקו לשיא עוצמתם: רכסי הרים הקרובים זה לזה עם בקעות צרות ביניהם, הרי שבאלג'יר ובהמשך בתוניס הם מתרחקים זה מזה וקשה לעתים להבין שמדובר בשתי אנטיקלינות של רכס הררי אחד. הקימוט שיצר את שני ההרים הללו יצר בנוסף גם שלשלת ההרים של הריף. הצפוני ביותר מבין השלושה, רכס האטלס התיכון, מופרד מן הריף על ידי  מסדרון  צר  בלבד. העיר  פס  ממוקמת  למרגלות  מסדרון  זה  במקום היסטורי בעל חשיבות גיאוגרפית בשל מעבר (Taza) דרכו זרמו גלים של פולשים ערבים מערבה אל המישורים האטלאנטיים החל מן המאה ה- 7 לפני הספירה. מדרום  לאטלס  התיכון  ובמקביל  לו  נמצא  רכס  האטלס  הגבוה הנישא, אזור הררי פנימי של רכסים רבים אשר אינם נמוכים מ- 1,200 מ.' אורכו כ720- ק"מ ורוחבו כ64- ק"מ.
האטלס הגבוה מחלק את הארץ לשני אזורים אקלימיים: האחד מקבל את הרוחות המערביות מן האוקיאנוס האטלאנטי, ואילו השני המושפע מן הסמיכות של הסהרה ממערב לעיר מרקש, הרכס של האטלס הגבוה הוא קיר גרניט מוצק עם פסגות לגבהים של 3,000 מ ומעלה. בג'בל טובקל (Toubkal) נמצא פסגת האטלס הגבוה המתנשאת לרום של 4,167 מ' מעפה"י. מערבה משם מעבר למעבר טיצ'קה,(Tichka) ההרים צונחים ל- 2,400 מ' ואף נמוך יותר. אף כי פסגה אחת בולמן (Boulemane) מגיעה לגובה של 3,900 מ.' ההרים הם פחות סימטריים מאלה שבמערב, ומדרונותיהם חדים יותר. למרגלותיהם של האטלס הגבוה והתיכון נמצאים האזורים הפוריים ביותר של מרוקו, ההרים עוצרים את העננים הממטירים גשמי ברכה על הבקעות הפוריות לרגלי ההרים השונים. בעמקים אלה נוסדו וצמחו התרבויות המפוארות של מרוקו. מרקש היא נאת מדבר גדולה ובה נוסדה עיר מפוארת, העיר יושבת על מים רבים, ממנה ניתן לראות שלג בראשי ההרים. כך גם פס היושבת בין האטלס הגבוה לאטלס התיכון. מדרום לאטלס נמצאים אזורים פוריים אשר מקבלים מים מן הנהרות, כמו עמק תאפילאלת או עמק הדאדס. )הטודרה והדאדס הם יובלים של נהר הדרע.( באטלס הגבוה בחלקו המזרחי, יוצא נהר הזיז אשר יוצר את חבל תאפילאלת. הבקעה הגדולה שבין האטלס הגבוה לבין האנטי אטלס נקראת בקעת הסוס (הנהר ש"ע) בכל אחת  מן הבקעות הנפרדות הללו התפתחה במרוקו תרבות שונה לאורך הנהר. כך אנשי הדרע שונים מאנשי תאפילאלת או סוס, אנשים בעלי אופי וצורת חיים שונים בתכלית. דרומה  ומערבה  משם  משתרע  הרכס  השלישי  הוא  האנטי-אטלס. הרכס  נשען  על  האטלס  הגבוה ומופרד ממנו במערב ע"י העמק הפורה של נהר סוס .(Sous) לאנטי-אטלס אין פסגות גבוהות כמו לאטלס הגבוה או התיכון. בחלקים המערביים של נהר הדרע (Dra) משתרעות רמות חשופות, ממזרח לדר'ע הוא מתנשא כמאסיב של סלעים עתיקים עם גבהים של 2400 מ' ויותר ומזרחה יותר הוא יורד במדרגות אל רמות הקדם סהרה הסלעיות.
אזור הגבעות שלאורך החוף המערבי של מרוקו נמתח מטנג'יר דרומה לכיוון אסווירה ומכונה המסטה המרוקאית. בהמשכו רמות חופיות מדרום לאגדיר וסביב מוצאו של נהר הדרע.
החוף שטוח והוא מתוחם ע"י דיונות חול טובעניות. המישור מצפון לאסווירה הוא הלב הפורה של מרוקו, ובשל עושרה של הקרקע היה יעד לאין ספור פלישות והפך למקום לבסיסם של שליטי מרוקו לאורך  כל ההיסטוריה.
החלק הגבוה של המישור בתוך היבשת, ברום של 540-900 מ' מעפה"י של משתרע  על  מאות  אלפי  קמ"ר  ידוע  כמישור  הפוספטים. האדמה  ענייה, אך  השטח  מסביב  לעיר המכרות  קהוריבגה (khouribga) הוא  מרכז  של  מרבצי  פוספטים  עשירים  אשר  הופך  את  מרוקו לגדולה שבספקי הפוספטים בעולם. המשקעים מגיעים באטלס לערכים של  1200 מ"מ בשנה ויותר, עם מעבר פרשת המים יש נפילה חדה בכמויות המשקעים עד לפחות מ200- מ"מ גשם בשנה. הפסגה באזור ואדי נאפיס יוצרת את צל הגשם של הסהרה. רוב הנחלים היורדים מן האטלס יבשים בעונת הקיץ רק מעט  מן הנחלים זורמים כל ימות השנה. בחורף שיטפונות זורמים  בנחלים  מים  רבים. איתנים הנשפכים לאוקיאנוס האטלנטי ואל הים התיכון. הצרפתים ואחריהם  ממשלת מרוקו  הקימו פרויקטים של סכירה על מנת לעצור את מי השיטפונות, לייצר חשמל ולספקם לחקלאים. אנקדוטה בנושא זה מופיעה בדו"ח של ד"ר ח.ז הירשברג אשר ביקר במרוקו בשליחות הסוכנות וקק"ל ומספר שבשנת 1957 הוא ביקר בסכר ההידרו-אלקטרי שבנו הצרפתים בבין אל ווידאן )למרגלות האטלס התיכון,( ושם ראה ערבי הרוכב על חמור לאורכו של הסכר ותהה האם יש לו לרוכב מושג על מה הוא רוכב ומהו חשמל. שני מישורים חקלאיים גדולים שוכנים בעומק היבשת בין רמת החוף לבין רכסי האטלס, האחת מישור טדלה ,(Tadla) מרכזה בנהר אום אל רביע, אשר כיסה את המישור במרבץ עשיר של אדמת סחף, השני הוא מישור האוז,(Haouz), הוא האגן של נהר טנסיפט (Tensift)ליד מרקש. השטח הנותר של המישורים בחוף האטלאנטי הוא פתוח בעיקרו ועביר בקלות והתחבורה מפותחת בו מאד. מזרח מרוקו הוא האזור הנמוך בין האטלס התיכון לבין גבול אלג'יר, אזור צחיח ומועט אוכלוסין, אזור מונוטוני של גבעות שולחן, עמקים ושקעים שהם השאריות של עמקים קדומים.
הרום מגיע עד 900 מ'. בצפון, עמק צר תפוס ע"י טאזה גאפ, Gap) ,(Taza נמתח מערבה בין הריף לבין האטלס התיכון לכיוון העיר פס.

 הרי האטלס(מתוך האנציקלופדיה העברית)
שלשלת גדולה של הרים, 1200 ק"מ אורך, תחילתה בחוף האוקיאנוס האטלנטי וסופה במפרץ גאבס בחוף  המזרחי  של  תוניס  בים  התיכון. הרוחב  מצפון  לדרום  הוא 300 קמ"ר השטח  הכולל  הוא 250000 קמ"ר. מערכת ההרים תופסת שטח ניכר ביותר במרוקו, למעשה את עיקר הארץ הנושבת, באלג'יר את רובה ובתוניס את כולה.
הרי האטלס בנויים משתי שלשלאות  הרים  מקבילות, בחלק ממרוקו אפילו  שלושה רכסי הרים, הרכס הדרומי הוא האטלס הגבוה, מצפונו האטלס הבינוני, ומדרום מערבו האנטי אטלס. האטלס הגבוה מגיע בשיאו במרוקו לגובה של 4170 מ' (טובקל) מדרום מערב לאטלס הגבוה קיים רכס נוסף הקשור בו והוא האנטי אטלס, שיאו הוא ברום של 2100 מ' בלבד. בהמשכו  מערבה  אף  יורד  מכך, הר זע'רו הרכס הארוך אשר ניסע לאורכו בסיור מוורזאזאת לארפוד. הנוף ההררי הקשה ביותר במרוקו הוא של הרי הריף דווקא, בחלקיו המזרחיים הריף אינו ניתן למעבר, ולכן אנשי הריף הנקראים לעיתים "קבלים" היו מובילי המרד לעצמאות בתקופות רבות בתולדותיה של מרוקו. למרגלותיהם נמצאים האזורים הפוריים ביותר של מרוקו, ההרים עוצרים את העננים הממטירים גשמי ברכה על הבקעות הפוריות לרגלי ההרים השונים, ואכן בעמקים אלה נוסדו וצמחו התרבויות המפוארות של מרוקו.
המשקעים מגיעים באטלס לערכים של 1200 מ"מ בשנה ויותר, עם מעבר פרשת המים יש נפילה חדה בכמויות המשקעים עד לפחות מ- 200 מ"מ גשם בשנה. הפסגה באזור ואדי נאפיס יוצרת את צל הגשם של הסהרה. רוב הנחלים היורדים מן האטלס יבשים בעונת הקיץ, רק מעט מן הנחלים זורמים כל ימות השנה. אך בחורף זורמים בנחלים מים רבים. שיטפונות איתנים הנשפכים לאטלנטי ולים.

ארכיטקטורה היספנו-מורית
הדרישות  הארכיטקטוניות  של  האסלאם  הן  פשוטות  ביותר, למסגד נחוץ מרחב פתוח בלבד עם נקודת ציון המסמנת את הכיוון למכה, כמו  כן  הארכיטקטים  הערבים  כמעט  ולא  הביעו עניין בכניסות בעלת הקשת אשר כה הרשימו את האירופאים  אשר  בנו  את  כנסיותיהם  בהשראתם.  מבנים  ערביים  אמורים להיות אופקיים. הניגוד  האנכי  נמצא  במינרטים  המייצגים  את  הנוכחות  של המסגד, ואשר הפכו להיות מוטיב דקורטיבי בעיקר ולא מתקן לצורך   נשיאת   התפילה   של   המואזין. הארכיטקטים   הצפון אפריקאים אשר הביעו עניין מועט ביותר במבנים מורכבים ומסובכים, הביעו את הרוח האומנותית שלהם בעיטור הבניינים אשר בנו. עיטורים אשר פרט לדלתות ולמינרטים נמצאו בכניסות למבנים בלבד, ובבוא הזמן כיסו כמעט כל סנטימטר על פני החללים המעוטרים. כמו בבית המסורתי במדינה של פס. העיטורים אשר הצרפתים כינו: ,Couvrant שירתו בעיקר את המטרה של הסתרת הפשטות של המבנה הבסיסי, בעוד הוא יוצר רושם של עושר צנוע יחסית. המקור  העיקרי  והמיידי  של  ארכיטקטורה  זו  נמצא  כנראה  בספרד  המוסלמית, מקום  בו  השפעות ויזיגותיות, הלניסטיות, רומיות, סוריות וצפון אפריקניות יצרו סגנון ארכיטקטוני חדש אשר יצר את התבנית והדגם הארכיטקטוני המצליח בשתי הארצות, ספרד ומרוקו. תוניסיה שיחקה תפקיד חשוב בארכיטקטורה ההיספנו-מורית, אך המכניזם של ההשפעה והתפקיד אינם ברורים דיים. ידוע למשל כי בעלי מלאכה אנדלוסיים עבדו במרוקו. אך פחות ידוע האם בעלי מלאכה מתוניס יובאו לספרד, אך יחד עם זאת די ברור כי המסגד הגדול של בני קירואן למשל הושפע מהתפתחויות ארכיטקטוניות ספרדיות ומרוקאיות כאחד. ההשפעה הישירה והדרמטית ביותר על מרוקו הגיעה מספרד המוסלמית, המורביטון והמואחידון אשר לא היו בעלי מסורת ארכיטקטונית מונומנטאלית משל עצמם, ייבאו בעלי מלאכה מאנדלוסיה במהלך המאות 11-12 פרחה  ונוסדה  תרבות  ארכיטקטונית  אשר  החזיקה  מעמד גם  בתקופת המרינידים, אך הגיעה לקיצה במאה ה- 14 עם ההתקדמות של הרקונקוויסטה הנוצרית לתוך ספרד. כאשר זה קרה חלה תקופת סטגנציה בשני צידי הגיברלטר, היורשים  המרוקאים, הן הסעידים והן העלווים חיזקו והמשיכו מוטיבים אשר פותחו מאות שנים קודם לכן. המרוקאים היו נאמנים מאד למסורות העתיקות ועדיין מסוגלים לשחזר במידת אמינות ואיכות גבוהה ביותר עבודות בנות מאות שנים.  רוב המדרסות המתוארות בספרים שוחזרו מחדש במהלך 60  השנים האחרונות, עד כדי כך שכאשר החליפו חלקי עץ אן חידשו קטעי סטוקו, עין בלתי מאומנת לא תבחין מה עתיק ומה חדש.

ההתפתחות של הארכיטקטורה ההיספנו מורית ניתנת להגדרה והבחנה ע"י מספר תקופות משנה המובדלות ביניהן בהבדלים דקים:ספרדית מוקדמת מאות 8-11  מתחילה עם השושלת לבית אומיה אשר הוקמה ע"י עבדול רחמן ה – 1  בקורדובה, תקופה זו נחלקת לתקופות משנה:
הסגנון של קודובה 785-968: בתקופה זו נבנו המסגד הגדול בקורדובה, והארמון במדינת א זהרה פרבר מערבי של קורדובה, הבניה נעשתה באבני גזית בטכניקות מסופוטמיות, הלניסטיות סוריות. דבר זה היה צפוי בשל מוצאו הסורי של עבדול רחמן, אך פחות צפוי היה למצוא את העיטור בזכוכית ביזנטית של המסגד הגדול. עבדול רחמן, רוב עיטורי הקרמיקה היו בדגמים צמחיים, עם דגמי אקנתוס קלאסיים, וכן  היה  שימוש  מועט  בדגמים גיאומטריים, ואשר  היו  מופרדים  בכל  מקרה  מן הדגמים  הצמחיים.  המסגד  הגדול  הציג  ומיסד  את  השימוש  בלפחות  חמש  מן  התכונות  האופייניות  ביותר אשר  הפכו למציינים של הארכיטקטורה ההיספנו מורית.

קשת פרסת הסוס
זוהי קשת אשר עוברת מתחת לקו האופקי של הכניסה  ובמרכזה. הקשת יכולה להיות עגולה או מחודדת, בעלת קווים חלקים או עם אונות. דנו כבר בעבר במקורה של קשת זו, אך ללא ספק היא נוסדה בספרד תחת שלטונם של הויזיגותים, למרות שהשימוש  הראשון  בה  בארכיטקטורה  המוסלמית  הופיע  במסגד הגדול  בדמשק 706-714  וכמו כן השתמשו בה גם במסגד איבן טולון בקהיר .878 דוגמאות כאלה הן נדירות מספיק במזה"ת על מנת שיוזכרו, בעוד הקשת המחודדת היא נפוצה ושכיחה למדי במרחבי המגרב. אנשי קורדובה  עשו  שימוש  יוצא  מן  הכלל  בקשת  זו, אשר  נתנה  את האפשרות  ליותר  גובה  במבנה  בחלל  נתון, יותר מאשר הקשת העגולה או הקשת הרומית. מאחר והעמודים הקלאסיים והויזיגותים אשר הם מצאו בספרד ואשר  שימשו את מסגד קורדובה היו קצרים מדי מכדי לתת לתקרה את הגובה הרצוי, אפילו עם קשת פרסת הסוס, הרכיבו הבונים שורה של קשתות האחת מעל גבי השנייה. היה כבר שימוש בטכניקה זו בעבר, כך למשל ב- Gard Du Pont בצרפת אך בקורדובה הפך הדבר לאלמנט דקורטיבי הכרחי. מקור הקשת בעלת האונות או בעלת השיניים אשר הופיעה בקורדובה הוא במסופוטמיה, אך כמו קשת  פרסת הסוס, היא הופיעה בשימוש מצומצם מאד מחוץ לספרד וצפון אפריקה. פרט לשימוש הגותי במאה ה 16 וה 17 במוגהול הודו הרושם שלה הוא לפעמים מקושט בהפרזה מליצי אך היא יכולה להיות יפה ביותר, כמו למשל במסגד הגדול בטלמסן, או בכותוביה במרקש.
המחראב – למעט מקרים נדירים, המחראב או גומחת התפילה המציינת את כיוון התפילה במסגדים החשובים של מרוקו מקורה בקשת פרסת סוס עבה ועגולה הנשענת על עמודים מעוטרים, כל המכלול מוקף במלבן המשובץ בחלונות או בקשת המקור של גרסה זו שנוי במחלוקת, היא מופיעה לראשונה  בחזית של דלת הכניסה לספריה של המסגד הגדול בקירואן, אשר נבנה במקור בין השנים 836-875 כמאה שנה לפני המחראב היוצא מן הכלל שנבנה במסגד הגדול בקורדובה. סגנון דומה מופיע בדלת הכניסה של San  Esteban במסגד  בקורדובה. הדלת  מתוארכת לשנת 855 בעוד בהחלט יתכן תיאורטית  כי  הדגם  בקורדובה  נבנה  בהשראת המורביטון. אין  זה  נשמע סביר  שהמודל  יובא  על  ידי קירואן.
הכיפה המצולעת- המקום החשוב ביותר במסגד הוא החלל הנמצא מייד מול המחראב, האימאם אשר מכריז על תפילת יום השישי עושה זאת מעל דוכן נייד סמוך למחראב, ולנקודה זו יגיע בדרך כלל השליט כדי להשתתף בתפילה או בטקס. הרעיון של הנחת כיפה מעל חלל זה מופיע מאד מוקדם באסלאם, בדמשק וכנראה במקורו מגיע מניסיון נוצרי דומה. בצפון אפריקה הכיפה מופיעה בקירואן כמאה שנה לפני שהיא מגיעה לקורדובה, אך גם כאן נראה שמקורדובה יצאה ההשראה העיקרית שהכניסה כיפה זו לכל רחבי מרוקו. מחוץ למרוקו הכיפה היא בדרך כלל בעלת גודל ממוצע ומטרתה העיקרית היא דקורטיבית, היא יכולה להיות יפה ביותר, כמו למשל בקורדובה, טזה וטלמסן. הכיפות בנויות מסביב לסדרות של צלעות מצטלבות היוצרות דגמים גיאומטריים. המסגד בקורדובה השתמש בכיפות מעל שלושה מפרצים סמוכים בחזית המחראב. הכיפה שבמרכז ממש מול המחראב מכילה כוכב בעל שמונה צלעות המורכב משני ריבועים משולבים. דוגמאות נבחרות לאותו סגנון ניתן לראות גם ב- Mardoum    Bab בטולדו, בטלמסן יש לכיפה 12  צלעות המורכבות מ- 12 כוכבים האחד בתוך השני. החללים בין הצלעות ממולאים בעיטורי סטוקו מנוקבים והאפקט הוא מורכב ומסובך למדי, אך יחד עם זאת יותר קליל מזה שבקורדובה.
המרינידים בטאזה המשיכו עוד בסגנון זה והרכיבו כיפה בעלת 16 צלעות עם סטוקו מנוקב ביניהן. לרוע המזל אין אפשרות ללא מוסלמים לראותה. דוגמא נפלאה של נוסף גם השימוש במוקרנס סטלקטיט. עיטורים אלה החלו כיפה מתומנת ניתן לראות בקובה המורביטונית במרקש. עם הצורך למלא את בכיפות מאוחרות אלה החלל שנוצר כתוצאה של המפגש בין המבנה המרובע לבין הכיפה, אך עם הזמן התפשט הסגנון אל דלתות, גומחות וחללים פנימיים של הכיפות. דוגמא נאה של  סגנון זה ניתן לראות במסגד קירואו בפס של Bou Inania וכן במסדרון של המדרסה.
התשליבים – התשליבים הגיאומטריים הינם סגנון אשר הרצועות והקווים בו שזורים מאשר בהצטלבות בלבד. סגנון זה לא החל במקורו באסלאם, הגביה אותו אל המעלה של סגנון זה בזה יותר אך האסלאם היה זה אשר ואמנות  בפני עצמה  אשר  חדרה  כמעט  לכל  מקום  בעולם המוסלמי. הסגנון לקח צורות יסוד מן האמנות המורית, וכנראה בעיקר תחת שלטון המואחידון אשר השתמשו בו בשפע רב בכל רחבי המגרב והפכו אותו לאחד מסימני היסוד של הסגנון המורי. השימוש בתשליבים במסגד בקורדובה היה מוגבל אל הפנלים  של  תקרות  העץ  במסדרונות  המקיפים  את  החצר הגדולה.
המינרט המרובע – מוצאם של האומאיים בקורדובה היה סורי, לכן  סביר  להניח  כי הם ייבאו איתם טכניקות ורעיונות ארכיטקטוניים אשר מקורם בסוריה. אחד מאלה הוא המינרט המרובע  אשר  בניגוד  למאוחרים  יותר  העגולים  והמתומנים היותר נפוצים במזרח הקרוב היום. המינרט המרובע הועתק קרוב לודאי ממדגלי כנסיות דומים אשר נבנו בידי ארכיטקטים סורים נוצרים, אשר כנראה גם הם חיקו את מגדלי הקברים אשר בפלמירה אם כי השערה זו טעונה בדיקה והוכחה. המינרט בן המאה ה- 10של המסגד בקורדובה, אשר במתאר שלו קשה מאד להבחין היום בשל תוספות נוצריות מאוחרות, היה מרובע, וארוך פי ארבע מרוחבו. המינרטים המרוקאים עם מעט מאד יוצאים מן הכלל הם מלבניים ובראשם מגדל רבוע דמוי מנסרה הנקרא Lantern.

סגנון קורדובה מאוחר סוף מאה 10 ומאה 11
העליונות של האומאיים מקורדובה הגיעה לקיצה בראשית המאהה-11, הארמון במדינת א'זהרה נשדד  בשנת 1010 ותקופה  של  חוסר  יציבות, בזמנו  של  הממלוך  אט  טוואיף  החלה. הכיבוש  המורביטוני של ספרד החל בחלק המאוחר יותר של המאה ושם לזמן מה קץ למושלים המקומיים, ובמידה רבה גרם ליבוא של חלקים נרחבים מן האמנות המוסלמית ספרדית אל מרוקו. יש שתי עבודות ארכיטקטוניות מתקופה זו ואשר משקפות את המגמה אשר הפכה להיות מאוחר יותר חשובה לאומנות ההיספנו מורית. הראשונה בהן היא זו של המסגד הקטן Mardoum Bab , בטולדו, אשר נבנה בסוף המאה ה- ,10 הוא הוגדל אחר כך והוסב לכנסיה Loz La De Cristo אך עדיין ניתן לראות את תבנית המסגד הקדום. ניתן לזהות זאת על ידי הקשתות העיוורות והצולבות והכיפות הפנימיות המצולעות, אך חשיבותו ההיסטורית נעוצה בבנייתו מלבנים במקום אבני הגזית אשר היה בשימוש בקורדובה. גם אם אין זה המבנה הקדום ביותר משיטה זו הרי זהו השריד הספרדי הקדום ביותר שנותר על תילו והמשקף את הנטייה לעזוב את בניית האבן אשר האומאיים חשבו אותה לחומר היחיד המתאים לבניית מבנים  מונומנטאליים דתיים. ארמון ה- Jafariya הוא המבנה השני בסרגוסה, בצפון ספרד, כאן קרוב לגבולות החיצוניים של הממלכה המוסלמית, בתקופה של חוסר יציבות, נבנה מבנה יוצא מן הכלל מלבנים ומלט. בתוכו, התשליבים והמילוי של הקשתות וכן השפע של סטוקו מגולף ציינו חלוקה ברורה וקו מעבר מן העיטורים המאופקים של קורדובה. התוצאה הייתה מעט מליצית אך יחד עם זאת מאוזנת למדי והרמונית. העיטור מסגנון ג'אפריה אשר יש לשער היה בשימוש במקומות אחרים ורבים בפריפריה ללא ספק נשען בחלקו על הפריחה של הסגנון המואחידוני אשר היה עשיר יותר מזה של קורדובה.
הסגנון המורביטוני סוף מאה  11 ואמצע מאה 12
המורביטון עלו לשלטון במרקש בשנת 1061 לקראת תחילת המאה ה- 12 הם החלו לבנות בטלמסן ובפס, והשאירו שלוש יצירות המספרות לנו את רוב הידוע לנו על סגנונם: הקובה המורביטונית במרקש, המחראב ומספר תוספות בקירואן, המסגד הגדול בטלמסן.
הם  בנו  בעיקר  בלבנים  תוך  שימוש  במלט, הם  לא  השתמשו  בזכוכית  ובמוזאיקה  כמו שנעשה בקורדובה, אך לעומת זאת התמחו בגימור מעולה: סטוקו מעוטר בדגמים צמחיים וגיאומטריים, אשר לימים הפכו לאופייניים ביותר לארכיטקטורה המורית. הם הכניסו את עיטור הפלמטה, הנראית כמו צדפת של, הכיפה במרקש, הכניסו סגנון מיוחד של שערים במסגד קירואן בפס.
הסגנון המואחידוני – אמצע מאה -12 ו13:
המואחידון שינו את סגנון  הארכיטקטורה של מרוקו באופן דרמטי, הם המשיכו  באותן  טכניקות  של  בנייה, בלבנים  ובמלט Pise', למעט בשערים, בכותביה ובטור חסן, אך בעיקרון הייתה זו יציאה ריאקציונית כנגד המותרות של המור ביטון. הם פישטו מאוד את העיטורים משתמשים במה שכינו הצרפתים " עיטור גדול" Large Decor, אפילו  העיטור  המואחידוני  המאוחר כמו  הטור  חסן, הוא פשוט ומגושם, ללא העידון שאפיין את הסגנון המורביטוני אשר היה בעיקרו  צמחי, לעומת  עיטור  גיאומטרי  בעיקר  אצל  המואחידון.  הם ייסדו לראשונה במרוקו את הדגם של שער אבן מונומנטאליים העשויים מאבן קשת המעוטרת גיאומטרים, המוצבת בתוך מלבן, הפינות מולאו בדגמים צמחיים, במרכז מעוטרת פלמטה או קונכייה. תבנית זאת השואבת מסגנון קורדובה, הוא מזכיר את המחראב ובעיטוריו הצמחיים המרובים הוא מזכיר  את  העיטור  המורביטוני. הוא  ממלא  את  החלל  בין  הקשת  לבין  המסגרת המרובעת  ונקרא באנגלית: Spandrel  העיטור הצמחי של המואחידון שונה בקונספט שלו, העלים והצמחים גדולים, חלקים וא- סימטריים. בעוד  הם  השאירו  את  המחראב  נקי  מעיטורים, אהבו  המואחידון  עיטורים מורכבים  במינרטים  שלהם, עיטורים  גיאומטריים  במלבנים  ארוכים. חלק  מן  המבנה  צופה  בלוחות פיאנס, כמו למשל במרקש. הם גם קבעו קנון של 5:1 ביחסי  הפרופורציה של  המינרטים  שלהם, המינרט גבוה פי 4 מן הרוחב שלו. המואחידון השאירו אחריהם מס' מונומנטים האפשריים לביקור של לא-מוסלמים כמו שלושת המינרטים הגדולים: הכותובייה במרקש, החירלדה בסביליה, וטור חסן ברבאט. אשר נבנו בסגנון אחיד ב 40 השנים האחרונות של המאה ה-12. כל אחד מהם נבנה מחומרים אחרים: הכותובייה מאבנים בגודל שונה עם מלט, החירלדה מלבנים וטור חסן מאבן מסותתת, אך כולם נבנו בסגנון דומה, סביב חדר מרובע, המוקפים בסוללות. שני  שערים  ברבאט ובמרקש: באב א'רוח ובאב אל קסבה, באב אגנו, שני  האחרונים  הם שערים לטקסים ותהלוכות, בעוד הראשון הוא שער פונקציונאלי, במובן של שער הגנה בחומה. כולם קושטו בנדיבות בדגמים צמחיים וגיאומטריים.
המרינידים: אמצע מאה -13תחילת מאה 15
המרינידים היו אקלקטיים, הם השתמשו בעיטורים הצמחיים והגיאומטריים המואחידונים והמורביטונים  כאחד. קישטו  את  המחראבים  שלהם  כמו  המורביטון  ואת  השערים  והמינרטים  כמו  המואחידון. התוצאות שלהם היו בדרך כלל פחותות מקודמיהם, אך בכל זאת הם השאירו מספר יצירות בעלות ערך: המדרסות עטרין ובו אינניה בפס, המינרטים שלהם הם הצבעוניים והיפים ביותר במרוקו. כפי שנאמר  קודם, המרינידים המשיכו בקשר  ההדוק  עם  ספרד עד 1400 ולכן  הדמיון  הרב בין הטכניקות של העיטור והבנייה בין למשל אלהמברה בספרד לבין האתרים במרוקו אינו מקרי כלל וכלל. היו אלה המרינידים אשר הכניסו את הכיסוי באריחי קרמיקה ,Zellij בדגמים גיאומטריים, הנחשב עדיין לעיטור  המקובל  בארכיטקטורה  דתית  במרוקו. הם הכניסו את  הציפוי  הנרחב  בזליג' בכניסות  של המבנים, בסטוקו מכויר ובעץ. והם אלה אשר העניקו משמעות אמיתית למונח Couvrant .Décor הם היו אלה אשר הכניסו שימוש נרחב בכיפות גדולות במסגדים וכמו כן, היו  הם אלה שהכניסו את המדרסות לשימוש עממי ונרחב במרוקו.
רבאט
רבאט, 1.25 מליון תושבים (2005) , היא גם בירה אימפריאלית עתיקה וגם בירה אדמיניסטרטיבית מודרנית ומצליחה לשלב בין השתיים בהצלחה מרובה. זהו מקום מושבו הקבוע של המלך, מקום מושב הפרלמנט ומקום מושבן של יותר מ80- שגרירויות זרות. האוצרות ההיסטוריים היוצאים מן הכלל שלה אשר נמצאים הן מחוץ והן מחוץ לחומות העיר, נשמרו היטב ומנקודת מבטם של תיירים, רבאט היא קטנה ונוחה מאד. רבאט היא הבירה האדמיניסטרטיבית של מרוקו החל מ.1912- במאה ה- 1 לסה"נ בנו הרומאים נמל במקום, לו הם קראו קולוניית סאלה (SALA) אשר הפכה להיות אחת מן הנקודות הדרומיות ביותר של האימפריה בצפון אפריקה. סאלה קולוניה המשיכה לתפקד כנמל אפילו לאחר עזיבת הרומאים. במאה ה- 8 היא הושמה במצור ונכבשה ע"י מולאי אידריס ה,1- אך השושלות האידריסיות והאלמורביות הראו עניין מועט ביותר בסאלה קולוניה ובשנת 1154 היא ננטשה. מאוחר יותר עקרו תושבי המקום מעבר לנהר למקום טוב יותר, ויסדו עיר חדשה אשר נקראה סלה. היה זה מעט אחרי מחצית המאה ה- 12כאשר הגיעו האלמוחידין ובנו את הריבאט שלהם  בשפכו  של  הנהר. הסולטאן המואחידוני הראשון מזמן עבד אל מומן (1133-1163) בחר בגדה השמאלית של שפך נהר הבורג רג (האתר הידוע היום בשם אודיה) על מנת לבנות מחנה מבוצר גדול (ריבאט) משם הוא יכול היה להוביל את מסעותיו לתוך אנדלוסיה. כאות  תודה על נצחונו המפואר על  הספרדים  ב-אלארקוס (Alarcos) בשנת 1195 החל הסולטאן יעקוב איבן מנסור (הכובש, מנצח) לבנות מסגד אשר היה צריך להיות בעל מימדים כה כבירים עד שכל צבאו יכול היה להתפלל בתוכו בבת אחת. אך הוא מת לפני שהמפעל הושלם, ורק בסיסי העמודים שנותרו מעידים היום על גודל חלומו. רבאט הפכה לבירה לזמן קצר, תחת שלטון הסולטאן העלווי מוחמד בן עבדאללה . בחצי השני של המאה ה18- היא הפכה להיות בירתה הרשמית של מרוקו שנית מאז 1912 כאשר לויטה הגנרל התושב הצרפתי לואיס (Lyautey) בהפכו אותה לבירה אדמיניסטרטיבית ובנה את מה שנודע היום בשם העיר המודרנית לאורך העיר הישנה (מודרן וויל.)
הקסבה של האודייה:
החלק העתיק ביותר של רבאט, המקום על הגדה בו עבד אל מואמין הציב לראשונה את מחנהו המבוצר ידוע היום בשם הקסבה של האודיה. )אודיה היה השם של שבט ערבי אשר פלש לצפון אפריקה במאה ה- 11 הקסבה נצפית היטב מן השטח הגבוה של הטור חסן, מסה של בתים וצריח מסגדים מזדקרים מן הים ומוקפים בחומה. נכנסים אליה דרך שער מונומנטאלי במעלה מס' מדרגות. זהו באב אל קסבה עבודתו של יעקוב אל מנצור בשנת 1190, זהו כל מה שנותר מן הקסבה שבנו האלמוחידין, השאר נהרס ע"י הסולטאן העלווי מוחמד בן עבדאללה בסוף המאה ה18.
טור חאסאן:
אחד מנקודות הציון הנראות היטב ברבאט הוא מגדל החסן טור, שהוא אחד השרידים האחרונים מן המסגד אשר בנה הסולטאן יעקוב אל מנסור בשנת 1194 אך לא השלימו מעולם. רעידת האדמה אשר פקדה את ליסבון בשנת 1755 החמירה את התדרדרותן של קירות המסגד שעוד נותרו. יש כ- 350 בסיסי עמודים וגדמים של עמודים מתגוללים המעידים על גודלו העצום של המסגד אשר היה אמור להיות הגדול בעולם. המבנה תחום ב קירות היוצרים מלבן של עם והמסגד 'מ 180 * 140* 21 שורות שורות היה אמור להיות עם 14 כניסות. המגדל הבנוי לבנים חומות אדומות מתנשא לגובה של 4 4מ' אך אמור היה להגיע לגבה של 80 מ' באופן גס, דומה למגדל של הכותובייה במרקש. כל אחד מצידי המגדל מעוטר באופן שונה. במיוחד גילוף האבן דמוי הרקמה מסביב לחלונות אשר מושווה ואף עולה על זה שבחירלדה שבסביליה (Giralda) אשר הושלם ע"י יעקוב אל מנסור על מנת לחגוג את מסעות המלחמה המוצלחים שלו באנדלוסיה. בתוך המגדל יש 6 קומות, בכל אחת יש חדר אחד עם תקרה בצורה של כיפה, כל אלה מחוברים ע"י כבש רחב, עליה התכוון הסולטאן לרכב על מנת להגיע לקצה ולנאום לנתיניו גם מבלי לרדת מסוסו.
המוזוליאום שבנה חסן השני בשנת 1961 לזכרו של אביו מוחמד ה- 5 . דבר לא נחסך על מנת לפאר את הארמון המיוחד הזה אשר נבנה במשך יותר מ10- שנים ע"י יותר מ- 200 מטובי האומנים של מרוקו )מלאכת יד( בעיקר מפס. בהשתמשם בטכניקות מסורתיות, מצבת זיכרון קדושה זאת אשר מהווה דוגמא מצוינת לסגנון העלווי המודרני, תוכננה ע"י ארכיטקט וייטנאמי החי בפאריס. לימים נקבר המלך חסן השני במקום ליד אביו מוחמד החמישי.

קזבלנקה
קזבלנקה (בערבית: الدار البيضاء, אד-דאר אל-בידא, תעתיק מדויק: דאר אל-ביצ'אא) היא עיר במערב מרוקו לחופי האוקיינוס האטלנטי. אוכלוסייתה מונה 6 מיליון נפש ,(2006) והיא העיר הגדולה ביותר במרוקו, כמו גם הנמל העיקרי של המדינה. העיר נחשבת למרכז הכלכלי של מרוקו, למרות שבירת המדינה ומושב הממשלה הוא  "אנפא" הוא שמה הברברי הקדום ביותר של העיר, שהייתה כפר דייגים ברברי קטן עד לשנת נשרפה ונהרסה. לאחר ששוקמה נהרסה שוב בשנת 1515 על ידי הפורטוגזים ותושביה ברבאט. רק בסוף המאה ה18- חודש בה היישוב. בסוף המאה ה19- ותחילת המאה ה20- חלקה 1468 עת היה בנוי בתי עץ פשוטים ועלובים. לאורך השנים פקדו אותה אוניות רבות של עמים עזבו אותה. וכן אוניות פיראטים. ב- 1770 החל הסולטאן מוחמד בן עבדאללה, מן השושלת הגדול של העיר אותה ולפתח אותה על מנת לשמור עליה מכיבוש על ידי הפורטוגזים שבאותו הזמן  ממערב אירופה העלווית, לבנות כבשו את העיר אל ג'דידה, הוא נתן לה את השם "דאר-אל-בידא," שפירושו בערבית "הבית הלבן" על שם הבית הראשון שנבנה בעיר על ידי הפורטוגזים ובלט בצבעו הלבן. תרגומו הספרדי של השם הוא השגור בפי הציבור: קזבלנקה. קזבלנקה היא מרכז התחבורה הראשי של מרוקו, והיא משמשת גם כמרכז התעשייה והמסחר של המדינה. רוב התיירים המגיעים למרוקו נוחתים בשדה התעופה שלה או עוגנים בנמל הים שהוא אחד הגדולים באפריקה. ב2005- עברו דרך שדה התעופה 4.4 מיליון נוסעים.

שני גורמים עיקריים הביאו לכך שקזבלנקה הפכה לעיר המרכזית של מרוקו:
* המיקום הגיאוגרפי – העיר נמצאת במרכז האזור המיושב של מרוקו.
* הנמל – הנמל הגדול ביותר במרוקו נמצא בקזבלנקה, במפרץ טבעי, מוגן מגלים ומרוחות.
לאחר שהוקם בקזבלנקה הנמל, העיר התפתחה כצומת דרכים ביבשה ובאוויר: כבישים נרחבים נסללו ממנה ואליה, הוקם בה נמל התעופה ועוד. קזבלנקה, שהתפתחה במהירות אינה דומה לשום עיר גדולה אחרת בעולם, אין לה אופי ייחודי משלה כי זאת עיר צעירה שכמעט ולא היה לה עבר, לא הייתה עיר מלוכה בעבר או עיר דתית. קזבלנקה היום היא כרך מסחרי אדמיניסטרטיבי גדול מאוד. בנייניה החדשים מצטיינים באדריכלות מודרנית. לקזבלנקה יש אזורים ובהם שדרות נרחבות, בנינם וקניונים מודרניים, ואפילו צמתים בצורת כוכב – כמו בפריז. את האזורים האלה של העיר הקימו הצרפתים בתקופה שבה שלטו במרוקו. אלה המודרניים של מרוקו. בשנת 1993 הוקם על החוף מסגד חסן השני הגדול ביותר באפריקה, כולו. ב2002- מדרום לחוף המסגד הטיילת הארוכה על החוף באורך כ13- הם פניה היקר ביותר בעולם קילומטר רצופה בתי מלון בתי קפה ומסעדות עברה שדרוג והפכה לטיילת מודרנית כיאה לעיר גדולה שתארח את אליפות העולם באתלטיקה ב.2011- יחד עם זאת, לצד מרכז העיר בעל הצביון הפריזאי ושכונות מגורים מפוארות לתושבי העיר העשירים יש בקזבלנקה חלק עתיק הנקרא "מדינה." ה"מדינה" היא עיר עתיקה מוקפת חומה, ובה סמטאות צרות, וכן יש שכונות עוני שם מתגוררים בעיקר מהגרים שעזבו את הכפרים והגיעו אל העיר בחיפוש אחר מקורות פרנסה, כמחצית מתושבי העיר הם אנשים עניים.
תקציר היסטורי:
במאה ה – 12 עיר נמל בשם אנפה- ANFA, בסיס לשודדי ים.
1468 כיבוש פורטוגזי והרס של אנפה.
1515 נסיון כיבוש פורטוגזי.
1575 כיבוש פורטוגזי, הקמת מגדלור, העיר נקראת קזה בלנקה (בית לבן).
1755 רעש אדמה (רעש ליסבון) מחריב את העיר.
סוף המאה ה 18 מוחמד בן עבדאללה בונה אותה מחדש.
1907 כיבוש צרפתי, טבח בתושבים, פרעות ברובע היהודי, מחליפה את פס ואת טנג'ר כמרכז כלכלי.
1942 כיבוש ע"י בעלות הברית.
1943 ינואר- ועידת קזבלנקה.
1956 חזרה לידי מרוקו.
1961 ועידה של מס' מדינות ערביות אפריקניות, אשר הפכה לארגון לאחדות אפריקה.
1994 חנוכתו של מסגד חסן ה 2.

מרקש:
מרקש (ערבית مراكش; צרפתית Marrakech) היא עיר מדברית בדרום מערב מרוקו למרגלות הרי האטלס. העיר מונה כ1,036,500- תושבים (2006) שרובם ממוצא ברברי. מקור אפשרי לשם העיר הוא מהשפה הברברית, שבה פירוש המילים Akuch Mur הוא "עיר האלוהים."העיר הוקמה בשנת  1069 על ידי יוסוף אבן תשפין והתפתחה כעיר מסחר בין ערי החוף המרוקאיות שלחוף האוקיינוס האטלנטי לבין "אפריקה השחורה." העיר מראש שמשה מאות בשנים בירת הממלכה המרוקנית על היא נחשבת למרוקו בזעיר אנפין. תחילתה של העיר בכך שיוסוף אבן תשפין בנה מסגד גדול וכמה מבנים קבועים וחומה ובכך שינה את אופיו הנוודי של שבטו. בשנת 1072  מראש הייתה כבר עיר כן בהתהוות ואבן תשפין שליטה הבלתי מעורער. במשך 37 שנות שלטונו הפך אבן תשפין את מרקש למרכז מסחרי חשוב עם עורף חקלאי איתן, הוא בנה מערכת השקיה מתוחכמת, שחלקה בשימוש עד היום, המפריחה את המישורים הפוריים. העיר, המכונה גם "העיר האדומה" על שם צבעם האופייני של בנייניה, מוגדרת משנת 1985 על ידי אונסק"ו, כאתר מורשת עולמית. תיירים רבים פוקדים אותה מדי שנה והיא זכתה לכינוי "פריז של מרוקו" הודות לפנינות האדריכלות הרבות בה. העיר העתיקה ידועה בסמטאותיה ובשוקיה הצבעוניים. בניגוד לרבאט, שהיא הבירה הפוליטית ולקזבלנקה, הבירה הכלכלית, מרקש היא הבירה ההיסטורית והתרבותית של מרוקו. בכל ערב, עם שקיעה, מתאספים מאות רוכלים, מספרי סיפורים, מרפאים, מכשפים, להטוטנים, רקדנים, מתופפים, מכשפי נחשים, מציגים ואחרים, אפופים עשן סמיך מעשרות דוכני המזון והגריל בכיכר המרכזית של העיר כמה שחקנים, הכיכר, "ג'מע אל-פנה," מוארת במאות נורות קטנות והופכת למקור משיכה לתושבי העיר, לבני יישובים אחרים ולתיירים המרותקים למספרי הסיפורים
גיאוגרפיה כללית:
ממוקמת למרגלות האטלס הגבוה, בעמק בין רכסי Bahira לבין האטלס, באגן ניקוז של 240 ק"מ Qued Tensift צומת דרכים חשוב לחציית האטלס )טיז נ טיצ'קה( לכיוון פס ברבט וכן לאגדיר. מדרום לקזבלנקה, גובה 460 מ' מעפה". הבירה של הדרום הגדול, יש בה מפעלים רבים לשימורים, חומרי  בנין  וחוטי  טוויה. מאפיינים  מיוחדים: צבע  אוכרה  ורוד  שולט  בחומות  ובבתים, עיר  גדולה ותוססת, מרכז  תיירותי  של  מרוקו, הבירה "האמיתית של הממלכה". אוכלוסייה מעורבת בערבים וברברים. עיר ירוקה, מוקפת נאות דקלים, גנים ציבוריים, שערים עתיקים ונפלאים.
תקציר היסטורי
1062 נוסדה ע"י יוסף איבן תישפין כבירת המור ביטון, הוא בנה בה מסגד וקסבה, אשר פתר את בעית המים והביא אליה בעלי מלאכה מאנדלוסיה.
1147 נכבשה ע"י המואחידון, אלה חיסלו את רוב האוכלוסייה והושיבו במקומה את הברברים. העיר הגיעה לשיא התפתחותה. מס' תושביה מגיע למאות אלפים.
1269 נכבשת ע"י בנו מרין, מעבירים את בירתם לפס וחשיבות העיר יורדת.
1520 השתלטות של הסעידים על העיר, בנו בה בנייני פאר והפכוה לבירה מחדש. העלווים יורשיהם העדיפו את פאז ומקנס כבירות. כ- 20 משפחות גלאווי היא הכוח השולט בעיר, אחרון המושלים מהמשפחה מת ב 1956.
אתרים עיקריים:
מסגד כותוביה: במרכז העיר, מינרט בגובה 77 מ', נבנה על שרידי מסגד קדום יותר אשר נהרס משום שלא היה מכוון בדיוק לעבר מכה. תחילת הבנייה ע"י עבד אל מאמון בשנת 1138 והושלמה ע"י נכדו בשנת 1190 אחד הגדולים באפריקה, הכיל 20,000 מתפללים. בן תקופתם של הטור חסן ומסגד החירלדה בסביליה. כיכר ג'מע אל פנע, כיכר "חבורת המתים," או "כיכר הצער," כאן נהגו להציג לראווה את ראשי האויבים או הפושעים. היו בה הוצאות להורג עד לפני מאה שנה. הכיכר מהווה היום מוקד חשוב לתיירות ופולקלור, כמו גם להפגנות, כינוסים ומרידות.
מדרסת איבן יוסף נבנתה ב- 1540 ע"י המרינידים כבית ספר ללימודי אסלאם, הושלמה בימיו של מולאי עבדאללה בשנת 1574 שוחזרה בשנים האחרונות.
"מנרה: "מגדל מאיר," בריכת מים ומערכות הולכה, הוקמה כנראה עם יסוד מרקש, נקראת גם אג'דל, גודלה עומק 3.5 מ' 180/200.
קובת אל בדאין: נבנתה ע"י המורביטון מייסדי העיר, במאה ה- 11,כמבנה טהרה. המבנה המורביטוני היחיד שנותר במרוקו.

פס:
פס או פאס, .9ـ\.س בערבית, Fès בצרפתית היא העיר השלישית בגודלה במרוקו, אחרי קזבלנקה ורבאט. בפס חיים כיום כמיליון תושבים, רבים מהם משכילים, מהפכנים והשמרנים של מרוקו. מיקומה הגיאוגרפי של פס הוא במרכז מרוקו, מה שהולם את שליטתה על מרכזי ה"עצבים" ועמדות הכוח במדינה. פס כיום היא למעשה איחוד של שלוש ערים. פס אל באלי (פס העתיקה,) שנוסדה על ידי אידריס ה2- בשנת 789 לספירה על גדות הנהר פס. כעבור חמש מאות שנים הוסיפו הסולטאנים המריניים מאפייני אדריכלות ספרדיים מוריים רבים לעיר העתיקה, ובנו את פס אל ג'דיד (פס החדשה) לחומות. במהלך המאה ה20- בנו הצרפתים את פס המודרנית (ויל נובל) כ2- ק"מ מערבה משם. הייתה בפס קהילה יהודית, ונודעה לה חשיבות כיוון שישבו בה הוגים ופוסקים גדולים מחוץ לאורך השנים כגון רבי יוסף אבן מיגאש, רבי יצחק אלפסי (הרי"ף) וגדול פוסקי ההלכה – הרמב"ם.
פס היא הקומפלקס העירוני היפה ביותר במרוקו, העיר העתיקה מוקפת בחומה. והיא מחולקת ל- 2 חלקים עיקריים: פס אל באלי = פס הבלה מזוקן, שם נמצא המסגד של חכמי זקני האסלאם של ימי הביניים – מסגד קירואן – (ע"ש תוניסיה) הוא המסגד הגדול ביותר במרוקו (פרט למסגד החדש בקזבלנקה.) לידו הרובע האנדלוסי אשר נוסדה במאה ה- 12 ע"י האנדלוסים ושם נמצא מסגד בני אנדלוסיה שהוא ה- 3 בגודלו. העיר החדשה נקראת פס ג'דיד. ביניהן זורם נחל העובר מתחת לחומות משני צידי הנחל נמצא מרכז הבורסקאים המפורסם של פס.
היהודים:
מוזכרים בגניזה הקהירית (סורא פומפדיתא,) המפורסמים מרבניה וחכמיה  היו  דונש  בן למברט, יצחק אפלסי ויהודה חיות בשנת 1035 נערך טבח  גדול  בקהילה  היהודית  ע"י  המורביטון, אך  הם חוזרים  להתיישב בעיר. המרינידים תמכו ביהודים ויישבו אותה מחדש. בסוף שלטון המרינידים הם הוכנסו אל המלאח. בשנת 1492 באו לעיר הרבה יהודים ומספרם בעיר עלה ל 10,000 איש. בשנת 1912 עם הנהגת הפרוטקטורט נשרף המלאח היהודי. בזמן  ממשלת  וישי  ריכזו  את  כל  יהודי  הסביבה במלאח של פס. בשנת 1947 היו בפס 22,000 יהודים, היום נותרו מאות יהודים בלבד.
ארמון המלך:
נבנה  בשנת 1971 ע"י  הארכיטקט  פקרד, אשר  גייס  לעבודת השיקום והבניה את כל אומני פס הידועים, כל אחד מומחה לאומנות אחרת, החלק הבולט הוא הדלתות העשויות מברונזה. שימוש רב ביותר במוקרנסים מעל החלונות. מאחרי החלונות יש זכוכית צבעונית, ויטראז'ים מוסלמיים. הארמון היה קיים קודם לכן אך היה במצב גרוע ביותר.
המלאח היהודי:
ממוקם סמוך לארמון המלך ליד בית הקברות. הרחוב הראשי מן המאה ה- 19 חוצה את המלאח, ומשקף את עושרם של היהודים שגרו במקום. היהודים כבר לא גרים יותר במלאח. אתרי הביקור הם בית הכנסת איבן דנאן ובית הקברות.
בית הרמב"ם:
ליד סמטא בשם Fassi ,Caftan בה נמצא ע"פ המסורת ביתו של הרמב"ם. כאן חי ולמד הרמב"ם. הרמב"ם בנה במקום שעון מים מורכב, לא ניתן לראות שרידים ממנו.
מוזוליאום מולאי אידריס ה:2
מסגד מן המאה ה- 14 ליד הקבר של מולאי אידריס ה-2 יושבות נשים ומתפללות שושלת האידיריסים היו "שריפים," מצאצאי הנביא.אביו, אידריס ה1- חי במאה ה9- סמוך מאד למות הנביא. זהו אחד הקברים המקודשים ביותר במרוקו.
מסגד בני קירואן מן המאה ה- 9 , נבנה מסגד קירואן: במקביל ליסודה של פס, אשר נוסדה ע"י פליטי אנדלוסיה וקירואן. זהו המסגד הגדול בעולם )אחרי קזבלנקה,( יכול להכיל 22,000 מתפללים במאה ה 14. בימי המרינידים נוסדה כאן אוניברסיטה, יש כאן ספריה גדולה הכוללת 8,000 ספר יד עתיקים ואין ספור  ספרים  אחרים. חצר  מרכזית  גדולה וסביבה שדרת עמודים. הקישוט המרכזי הוא סביב המחראב.
ספארין:
מקום הצביעה של העורות, בו ניתן לראות )להריח( את תהליך עיבוד העורות כפי שנעשה בימי הביניים. תהליך המתקיים עד היום עם שינויים מועטים בלבד.

מקנס:
מקנס (ערבית مكناس; צרפתית Meknès)  היא עיר בצפון מרוקו ובירת מחוז מקנס תאפילאלת. העיר שוכנת בגובה של כ560- מטר מעל פני הים, ובמרחק של כ120- ק"מ מזרחית מהבירה רבאט. בעיר התגוררו 576,152 איש בשנת 2008 ובאזור האורבאני מתגוררים כ950,000- איש. מקנס נוסדה במאה ה10- ושמה נגזר משמו של שבט "מקנסה" (Meknassa) הברברי שייסדה. שמו של השבט נגזר בתורו מהמילה הברברית שמשמעותה "לוחם." העיר שימשה כבירת מרוקו בימיו של איסמעיל מלך מרוקו (המוכר גם בשם "מולאי איסמעיל,)" והיא מצטיינת ברובע המדינה ובעיר הקיסרית שלה, וכן בבנייניה המונומנטאליים. מקנס נחשבת לאחת מארבע "הערים הקיסריות"  (villes quatre Les (impériales של מרוקו, ובשנת 1996 היא הוכרזה כאתר מורשת עולמית.
העיר  נוסדה במאה ה 10 ע"י שבט זנטה, תחת שלטון המור ביטון, למרות ששמה על שם שבט המקנסה, הצטיינה בהתיישבות של אירופים אשר רצו לחדור לליבה של הארץ. גם המורביטון במאה ה- 11הוסיפו גנים וביצרו אותה, אך עיקר גידולה היה בתקופת המואחידון ובתק' בנו-מרין. במקנס ניתן לראות את החומות הארוכות ביותר במרוקו, למעלה מ- 9 ק"מ של חומות. עיר צפופה מאד הכוללת מדינה, ודאר אל מחזאן. הדמות העיקרית הקשורה לעיר היא מולאי איסמעיל. העיר שוכנת ברום של 520 מ' מעפה"י והיא העיר ה 4 בגודלה במרוקו.
 איסמעיל מולאי 1675-1727:
בשנת 1672 מת מייסד השושלת העלאווית אשר ישבה בתאפילאלת עלי בעלה של פטמה ביתו של הנביא, כל צאצאי השושלת יכולים להיקרא שריפים, מולאי איסמעיל היה בנו ה- 2 של ראשיד ועלה לשלטון, היה כהה עור, שפתים עבות, פנים רחבות, עצמות לחיים גבוהות, גבוה, רחב כתפיים וגדול. הדבר עשה רושם כביר על כל מי שנפגש במלך. הוא היה בעל כושר רטורי מצוין, אך נחשב בלתי צפוי בהתנהגותו. נחשב לרודן במלוא מובן המילה, הטיל מיסים כבדים עבודות כפיה וגרם למותם של עשרות אלפי עצירים מקומיים, פליליים ופוליטיים. מולאי איסמעיל הקיף את מקנס בעשרות ק"מ של חומות, בנה ארמונות ומחסנים והקים עיר אימפריאלית אדירה.
יהודים:
במקנס הייתה קהילה יהודית גדולה מאד. היהודים ידועים ממקנס מן המאה ה,12- מוזכרים לראשונה ע"י אברהם איבן עזרא המספר על ההצקות של המואחידון ליהודי ספרד ומרוקו. מולאי איסמעיל העסיק יהודים מאחר והבין שהם גורם חשוב. בחצרו שרתו מס' יהודים כשרים חשובים כמו: יוסף אימרן, והחשוב ביותר היה דניאל טולדנו שהיה יועצו הראשי. חשיבותם הייתה בעיקר בטיפוח הקשר עם אירופה שהיה חשוב מאד למולאי איסמעיל. לפני תקופת מולאי איסמעיל התיישבו במקנס מס' משפחות חשובות כמו משפ' בן עטר, ברדוגו ואחרים. המשפחות דאגו שבמקנס תהיה קהילה  מסודרת  ומאורגנת. חברת  כי"ח  אליאנס  יזראלית פעלה  במקנס מתחילת המאה ועד שנת 1950. בעיר פעלה גם חסידות לובאביץ.' ערב מלחמת השחרור היו בה 3,000 תלמידים. בשנת 1951 היו בה 13,000 יהודים, ב 1960 היו 12,000 יהודים, עם העלייה ארצה נתחסלה הקהילה, ונותרו במקנס עשרות ספורת של יהודים.
באב אל מנסור:
השער היפה ביותר במקנס, נמצא במדינה. זהו השער היפה והחשוב של העיר, המייחד את השער הוא ריבוי העמודים שבכניסה. מולאי איסמעיל הביא את העמודים מוולובוליס. הכיכר נקראת כיכר מנסור, מסביב לה קיוסקים ופביליונים, פיתוח של העת האחרונה.
המדינה:
הכניסה למדינה נמצא בקצה המערבי של הכיכר דרך שער דאר ג'מעי , מולאי איסמעיל בנה לעצמו כאן ארמון נוסף, כמו כן בנה מדרסה ע"ש בו אינניה הנראית כהעתק של מדרסת בו אינניה בפס. השוק מחולק לשווקים פנימיים )הקיסרייה( באחת מהן ניתן לראות את ריקוע חוטי הכסף אל כלי נחושת, זוהי מלאכת האומנות המייחדת את מקנס מכל ערי מרוקו, נקראת דמשקינית.
באב מולאי איסמעיל:
בית הסוהר של מולאי איסמעיל, בחוץ נבנה פאבילון לקבלת קהל, ומסביב ארובות אוורור של בית הסוהר. פתח המוביל דרך גרם מדרגות תלול אל בית הכלא. קמרונות רבים, בנויים וחצובים תחת הקרקע, יש ארבעה שערים ראשיים, שער לכביש רבאט, וולובוליס, פס ושער לאטלס יש כאן מקום ל-  60,000אסורים.
קבר מולאי איסמעיל: 
קבר ומסגד, מולאי איסמעיל, המלך חסן ה2- שיפץ את המסגד, הכניסה היא דרך מערכת של אולמות וחצרות מפוארים המצופים בקרמיקה. המסגד מעוטר בקרמיקה, מזרקה במרכזו, מוקפת בעמודים. זהו איננו מסגד רגיל, אלא מאוזוליאום משפחתי, הקבר הוא בחדר פנימי של המסגד, במרכז נמצאת חצר הטהרה מקורה. חצר מרובעת עם עמודים ומתקן לרחצת רגלים.

הגיאולוגיה של מרוקו
מבוא:
הגורם  שהשפיע, באופן  המשמעותי  ביותר, על  המבנה  הגיאולוגי  של  מרוקו, מתואר  ע"י תיאורית טקטוניקת הלוחות" )או בשמה הפופולארי יותר "נדידת היבשות.(" עיקרו של התהליך הוא "יבשת על" גדולה בשם פנגיאה )פן = כלל; גיאה = יבשה,( ממנה נפרדו היבשות השונות – אחדות התרחקו, אחרות התנגשו, עד שהגיעו למצב  המוכר לנו. התהליך החל לפני כ- 230 מליון שנה, וכנראה ממשיך עד היום. אזור מרוקו נמצא בעבר במרכז יבשת ענקית, כלל עולמית, המכונה "פנגיאה," במקום בו החלה התבקעות קרום כדור הארץ והתפצלותו, בסופו של דבר, לשלוש   יבשות: אפריקה, אירואסיה וצפון אמריקה. התבקעות זו  והתהליכים הנלווים אליה, הם שעיצבו את המבנה הגיאולוגי של מרוקו.
שלבים בהתפתחות הגיאולוגית
עידן הפרקמבריון והפליאוזואיקון (עד כ- 230 צליון שנה לפני זמננו). בתקופה זו היו כל יבשות העולם מחוברות ליבשת-על אחת – פנגיאה. יבשת זו הייתה בנויה מסלעי יסוד )גרניט( וסלעים מותמרים )שיסט וגנייס,( שיצרו מסד )מאסיב( שטוח ויציב המהווה את בסיסן של רוב היבשות. למרות יציבותו חלו ההררי של האנטי- אטלס. סלעי גרניט נחשפים בו באזור העיירה טפראות, וסלעים מותמרים נחשפים בכבישים המוליכים אליה וממנה.
תור הטריאס (בין 200 ל 230 מליון שנה לפני זמננו). בתור זה היה האזור נתון במאמצי מתיחה שגרמו למספר  תהליכים: אפריקה  התרחקה  מיורואסיה, וים  הטטיס חדר מערבה והגיע עד לצפון-מערב "יבשת" אפריקה, לאזור גיברלטר של היום. תהליכי ביקוע (Rifting) פעלו על הקרום, במקום בו נוצר אחר-כך, התפר בין אפריקה לצפון אמריקה ")הבקע הצפון אטלנטי;(" ממנו הסתעפו שני בקעים נוספים: בקע שהפריד בין אפריקה לאירופה במגע ביניהן באזור חצי האי האיברי של היום, ובקע נוסף תוך יבשתי, נוצר בקו האטלס הגבוה והתיכון של היום ")בקע האטלס.(" בקע מקומי זה עיצב את המבנה הפיסי של מרוקו, ובו  נרחיב את דיוננו בהמשך. תהליך ביקוע נוצר, כאשר אזור נתון תחת מאמצי מתיחה. דבר זה גורם לכך  שבלוק נוחת בין שתי מערכות שברים, והצורה הנופית המתקבלת היא בקע עמוק   וארוך, התחום במצוקים  זקופים (בדומה  לבקע  ים-המלח  בישראל('  ומצוק  ההעתקים שמצדדיו שקעים יבשתיים  אלה  מהווים  אגן  ניקוז  לסביבתם, ולכן הם מתמלאים בתוצרי בליה יבשתיים, המסופקים מנחלים דרך מניפות סחף. לעתים מלווה התהליך בפעילות  וולקנית. סימנו את תחילת ההיווצרות של הרי האטלס והאוקיינוס האטלנטי.
תור היורא (בין 140 ל 200 מליון שנה לפני זמננו). בתקופה זו עלה מפלס הים וחדר לתעלות העמוקות של הבקע האטלנטי ובקע האטלס. הוא אף הציף שטחים נמוכים, בעיקר במסטה המרוקאית, מצפון מערב לבקע האטלס. באזורים המוצפים בים שקעו סלעי משקע ימיים וכד' גיר (איזור האנטי- אטלס), שנותר חשוף  בשל  גובהו, המשיך  לתרום  משקעים יבשתיים  לבקעים  המוצפים. החל  מאמצע תור היורא, חל  שינוי  בבקע האטלנטי: הפעילות הוולקנית בקרקעיתו התגברה, ולאורך התפר נוצר קרום חדש שהרחיב את הבקע. כך נוצר אוקיינוס   עוברי" שהמשיך והתרחב עד שהגיע למימדי האוקיינוס האטלנטי כיום – רוחב של 6000 ק"מ.
גם כאן יש הקבלה לקורה באזורנו: ים סוף מתרחב, ועתיד להפוך  לאוקיינוס צעיר שיפריד בין ישראל לעבר הירדן.
תור הקרטיקון ( בין 70 ל 140 מליון שנה לפני זממנו). מפלס הים שנמצא בשיאו התחיל לרדת. קצב שקיעת בקע האטלס פחת, ועד סוף התקופה התהליך פסק לחלוטין, כשהבקע מלא בסלעי משקע.
תור השלישון והרביעון (החל מלפני 70 מליון שנה ועד לימנו), על האזור התחילו לפעול מאמצי דחיסה. מאמצי  דחיסה  אלה, נבעו  מהידחקות  יבשת כלפי  יבשת אירואסיה. אלה גרמו להצטמצמות ים התטיס תוך שקרקע הכוללת את  הרי ההימלאיה, הזגרוס, הטאורוס, הפונטוס, האלפים, האפנינים  והרי  הריף במרוקו. תהליך דחיסה זה, גרם לכך שהשברים משני צידי בקע האטלס, ששמשו עד אז לשקיעת הבלוק, שמשו מאז כמישורי החלקה לתהליך הפוך. הבלוק התרומם עם כל סלעי המשקע ששקעו מעליו )הורסט.( כשהבלוק התרומם ובלט מעל סביבתו, פעלו עליו   תהליכי בליה, שיצרו מניפות סחף ומישורים המכוסים חומר אלוביאלי )כדוגמת  החמאדות בין ארפוד לווארזאזת.( בשולי הבלוק המתרומם חלו תהליכי קימוט חריפים, הנראים היטב בעמק הדאדס )התרוממות זו יצרה את   רכסי האטלס הגבוה והתיכון, הבנויים ברובם מאותם סלעי משקע ימיים  ויבשתיים, ששקעו  בבקע הקדום. ההרמה מסבירה כיצד הגיעו סלעים אלו, שמקורם בגובה הים, לגבהים של אלפי מטרים. עוצמת ההרמה הייתה כה גדולה, עד כי אנו מוצאים סלעי  מסד עתיקים בגבהים של למעלה מ- 2000 מ' באזור טיז-נ-טסט באטלס הגבוה. ראוי לציון, קו השבר התוחם את האטלס הגבוה מדרום, ומפריד בינו לבין גוש  האנטי-אטלס. נחל הסוס מנצל שבר זה בקו חולשה להתחתרותו. כמו נחל הסוס, מגיע גם השבר, לאזור העיר אגדיר במערב, מה שמחשיד אותו כגורם לרעש האדמה  הקטלני שפקד אותה בשנת 1960 ושמעיד כי השבר עדיין פעיל. בהמשך נחל הסוס מזרחה נמצא ג'בל סירואה (Suroua) שהוא רכס וולקני; זהו מאפיין נוסף לאזור החולשה סמוך לשבר. בתקופת השלישון, כשרכס האטלס התרומם, נותרו חלקים רבים מהמסטה המרוקאית ואזורים נמוכים אחרים בתוך ים רדוד. ים זה המשיך  להשקיע סלעי  משקע, ובהם    מרבצי הפוספט, שהם  מקור  ההכנסה העיקרי של מרוקו )על כך בהמשך.( הרי הריף, הנמצאים בצפון מרוקו, מהווים מערכת קימוט שצורתה קשת הפתוחה כלפי צפון. בניגוד להרי האטלס, שהגיבו לדחיסה בהתרוממות ללא קימוט וכמעט   ללא התמרה של הסלעים, עבר הריף קימוטים חריפים שהעתיקו גושי הרים עשרות קילומטרים (Napps) כמו- כן עברו סלעיהם התמרה, בעיקר לגנייס, והם אלו שיוצרים את הנוף הרך והמעוגל הנראה בנסיעה מוואזאן לשפשוואן. לסיכום, ניתן לתאר את שעבר על אזור מרוקו באופן הבא: מתיחה במסד האפריקאי   יצרה בקעים. האחד התפתח לאוקיינוס  האטלנטי, והשני בתקופה מאוחרת של דחיסה, עבר היפוך, והתרומם לרכס האטלס. על אלה יש להוסיף את רכסי הקימוט של האנטי-אטלס, הקדום יותר מהאטלס, ורכס הריף המאוחר יותר. שאר אזורי   מרוקו הנמוכים הושפעו מהרבדת סלעי משקע בים הרדוד, ומארוזיה שבלתה אותם.

פוספטים במרוקו
בנוסענו מהעיירה בני-מלל מערבה, לקזבלנקה, אנו חולפים באזור העיירה חוריבג'ה על פני הררי עפר, ציוד מכני כבד, מפעלים וכד.' זהו אחד מאזורי  הכרייה של פוספטים במרוקו, והעיירה חוריבג'ה התפתחה סביב המכרות. למרוקו רזרבת הפוספט הגדולה בעולם, היא היצואנית הגדולה ביותר בשוק הפוספט  והיצרנית  השלישית  בגודלה )אחרי  ארה"ב  וחבר-העמים.( הפוספט  במרוקו הוא  הענף הכלכלי והעיקרי של המדינה, ובשל חשיבותו נרחיב בו. מהו פוספט? זהו חומר שתכולת הזרחן בו גבוהה מהרגיל )זרחן = פוספורוס =  (phosphorus) והוא מהווה מקור עיקרי לייצור דשנים זרחניים. הזרחן הוא אחד   מהחומרים החיוניים לקיום החיים )פרה זקוקה ל- 17 ק"ג זרחן בשנה,( והוספתו כדשן לקרקע מאפשרת להגדיל את כמות המזון בעולם, ולכלכל את מספר הפיות  ההולך וגדל על פני כדור הארץ. הפוספט נמצא בטבע בסלע בשם פוספוריט, כשהמינרל הזרחני הבונה אותו הוא  אפטיט. רוב הפוספט הנכרה בעולם (80%) נוצר בסלע כמשקע ימי, וכזה גם הפוספט   במרוקו )ובישראל.( השאר  הם  פוספטים  שמקורם  בסלעי  יסוד )מגמה  שחדרה  לקרום כדור  הארץ,( ובגואנו, שהם פוספטים שמקורם בהרבדת לשלשת ציפורים העשירה   בזרחן )באיים באוקיינוס השקט.( הפוספט, שמקורו בסלעי משקע, מורבד בים רדוד בשולי אוקיינוסים. הזרחן מגיע  לאוקיינוסים מבליה של סלעי יסוד, שם  ריכוזו נמוך. הזרחן "מסתובב" במחזור  הביולוגי של הים, ושוקע עם החומר המת על הקרקעית, ובתהליך  איטי  הוא  מומס בסיטואציה  מיוחדת, שהיא  התנאי  להיווצרות הפוספט, שוטפים זרמי   ים קרים את קרקעית האוקיינוס ונושאים עמם את המים המועשרים בזרחן לתוך אגני שוליים רדודים וחמים. העושר בזרחן )ובמרכיבי מזון אחרים( וחום המים  גורמים לעומס רב של ביומאסה )צמחים ובע"ח( בים. דרגת הרוויה הגבוהה בזרחן   גורמת לשקיעתו באופן כימי, ומצד שני עצמות בע"ח )העשירות בזרחן( שוקעות על   הקרקעית, ואלו מצטברים יחד. כך נוצר משקע ימי עשיר  בזרחן  ובשרידי  עצמות, ההופך  לסלע  הפוספוריט. במרוקו  שקעו  הפוספטים  בעיקר  במסטה המרוקאית שבתקופת   האיאוקן ) 50 מליון שנה לפני זמננו( הייתה אגן ימי רדוד בשולי האוקיינוס האטלנטי, למרגלות רכס האטלס הגבוהו התיכון.

קריאה נוספת שעשויה לעניין אתכם: טיולי ג'יפים בארץ הברברים במרוקו | טיול מאורגן מקיף 15 יום במרוקו | טיול ג'יפים במרוקו: בין הר למדבר