טיולי ג'יפים מודרכים
אלבניה שלי
סיפור מסע הכנה באלבניה: מוסלמים שאוהבים יהודים
כתב: דני בר ששת
מיהם האלבנים? מוסלמים, נוצרים, קתולים, אורתודוכסים, איכרים, צוענים? חרשתי את אלבניה לאורכה ולרוחבה, כדי לאתר את המסלול המעניין והמלהיב ביותר למסע בלקני ומצאתי מדינה שהזמן בה עצר מלכת.
קיץ 2006, עם סיום מלחמת לבנון השנייה, טיילתי עם חברים בצפון יוון. באחד הימים מצאנו את עצמנו לא רחוק מהגבול לאלבניה. בבדיקה טלפונית שנעשתה עם הארץ הוזהרנו שלא לעבור את הגבול לאלבניה: "זו מדינה מוסלמית!" נאמר לנו בדאגה. "עדיף לא להיכנס לשם בימים שכאלה".
שנתיים לאחר מכן, יצאתי לתור את אלבניה וללמוד את השטח, כטיול הכנה למסע 5 מדינות בבלקן. חרשתי את הארץ, לאורכה ולרוחבה, בניסיון לאתר עבור המסע את המסלול המעניין והמלהיב ביותר והבנתי עד כמה טעיתי שנתיים קודם לכן. אלבניה היא אחת המדינות הסימפטיות והידידותיות לישראל בהן ביקרתי.
אז מיהם האלבנים?
קודם כל, יש להם סופר לאומי. קוראים לו איסמעיל קדארה ובספרו האחרון גם הוא מנסה לפתור את התעלומה:
"אם האלבנים אינם רק מיליון במספר ואינם בני הדת המוסלמית, כל כולם… אלא מספרם גדול פי שישה, כלומר מתקרב לזה של עמי הבלקן האחרים, והם אינם מוסלמים באורח בלעדי אלא קתולים, אורתודוקסים ומוסלמים גם יחד – הרי שהחזות הגאו-פוליטית של חצי האי עלולה להתהפך מן המסד עד הטפחות" (איסמעיל קדארה, "היורש").
המסע באלבניה אם כן, הוא מפגש עם השילוב הבלתי נתפס של אסלאם וקומוניזם, ניתוק מוחלט – במרכזה של אירופה, נופי פרא, חקלאות שלא השתנתה במשך מאות שנים ואנשי הרים מכניסי אורחים.
ברוכים הבאים לארץ הנשרים.
מקרטעים על הכביש המרכזי במדינה
שדה התעופה נראה כתפאורה שנותרה מסרטי ג'ימס בונד שבלב מסך הברזל: מטוסי מיג מיושנים, ציוד צבאי מוזנח, עשביה שמגיעה עד לגובה הברכיים, תחושה של הזנחה.
ברוך הבא למנהרת הזמן: אלבניה.
השוטרים האלבנים, לעומת זאת, מסבירי פנים והמעבר בשדה התעופה מאוד מהיר. גם המיקום של שדה התעופה – 10 ק"מ מצפון לטיראנה – חוסך מאיתנו את המעבר בעיר הבירה – טיראנה (Tirana). הבירה ממוקמת במרכז אלבניה, על פרשת דרכים, ואנו פונים צפונה לעבר שקוּדְר (Shkoder), על הכביש המרכזי המחבר שתי ערים מהחשובות במדינה. הכביש צר, מלא בורות וללא שוליים. המרחק לא גדול, אך הנסיעה איטית וארוכה. אנו חוצים את מישור החוף האלבני מזרחה, אל פנים הארץ. זהו אזור חקלאי לא מפותח השזור חלקות קטנות מעובדות על ידי ציוד מיושן, טרקטורים שיוצרו בסין עוד בתקופת מאו ורכבי פיאט עתיקים שהוברחו לכאן מאיטליה.
מיד לאחר מלחמת העולם השנייה, תפסו את השלטון באלבניה מורדים קומוניסטים שבמשך ארבעים שנה שמרו את אלבניה מנותקת מהעולם החיצון. השפעת הניתוק הזה נראית לעיין בכל מקום באלבניה ובעיקר כאן, באזורים החקלאיים.
ככל שנתרחק מהחוף אל ההרים, נראה שהחקלאות שראינו קודם הינה חקלאות מתקדמת יחסית. לעומת זאת, בהרים כבר אין טרקטורים, החקלאות ידנית והחלקות קטנות עוד יותר ומעובדות על ידי נשים אלבניות בלבוש מסורתי.|
רוב תושבי אלבניה מוגדרים כמוסלמים, אך למעשה הם אינם דתיים. שנים של שלטון קומוניסטי גרמו לכך שקשה להבחין במסגדים פעילים ובאזורים המרוחקים וההרריים מסגדים הם מחזה נדיר. לעומת זאת, האלבנים הנוצרים, והקתולים במיוחד, זוכים לעדנה: בכל כפר קתולי מבחינים בכנסיה גדולה ומשופצת. לידה, ניצב בדרך כלל גם בית ספר משופץ.
כומר קתולי שמוצאו בכלל מפרו, מספר לנו שהכנסייה הקתולית משקיעה באלבניה משאבים רבים. אולי זאת הקרבה של הוותיקן הנמצא מעבר לים האדראטי שתורמת לכך.
הזמן עמד מלכת
מוקדם בבוקר אנחנו כבר בדרכנו, הפעם הכביש סביר יותר אך מאוד פתלתל. בכל עיקול מוצבות אבני דרך לזכרם של אלו שלא לקחו טוב את הסיבוב או נשדדו על ידי שודדי דרכים (תופעה שאפיינה את אלבניה בסוף שנות השמונים).
|
בכל עיקול אנחנו פוגשים דבר מוזר נוסף: בונקר. הבונקרים הם שריד מוזר ובלתי נתפס לשלטון הדיקטטורי שסגר את אלבניה מפני העולם במשך ארבעה עשורים. ההערכה הרווחת היא כי ברחבי אלבניה פזורים יותר מחצי מיליון (!) בונקרים כאלו שנבנו בתקופתו של הדיקטאטור אנואר הודג'ה, במטרה להגן על אלבניה מפני פלישה זרה.
הנוף הררי, הדרך יפיפייה ובסיומה נמצאת העיירה הכפרית בָיירַם צוּרי (Bajram curri). זוהי עיירת מעבר (קוסובו השכנה נמצאת במרחק 45 דקות מזרחה), שהזמן עמד בה מלכת. הנוף והסביבה קסומים, אבל הריחוק ותחושת הנידחות ניכרים בכל מקום. בבתי הקפה הישנים (אל תנסו לבקש שום דבר מלבד קפה שחור), בוהים בנו התושבים, שניכר כי זמן רב לא ראו תיירים במקום.
איכרים, צוענים ומרצדסים
הבוקר אנחנו מתכננים לעלות על מעבורת שחוצה את אגם קומניט (Komanit). המתנה של שעתיים יחד עם ערב רב של אלבנים, איכרים העולים למעבורת עם מספר עיזים, לצד צוענים הלבושים בחליפות מחויטות בדרכם לאחת הערים. משפחות שחלקן מגיעות מקוסובו השכנה ומרצדסים מפוארים, המילה האחרונה בתעשיות הרכב שעד לא מזמן נסעו בכבישי גרמניה. כולם עולים למעבורת.
זה זמן טוב לשיחה. החבר'ה הצעירים מספרים על ההערכה הגבוהה שיש לישראל. דווקא באלבניה, שמוגדרת כמדינה מוסלמית, פגשתי תמיכה מדהימה בישראל וכן, תתפלאו, גם בארה"ב. המפגש עם האלבנים הצעירים החיים בעצם בקוסובו, ממחיש את הקשר ההדוק של האלבנים לטרגדיה שפוקדת בשנים האחרונות את הבלקן: עם קריסת יוגוסלביה לאחר סוף עידן הקומוניזם, פרצה מלחמת אזרחים שהתבססה על מוצא אתני והולידה את סרביה, מקדוניה, קרואטיה, בוסניה, מונטנגרו ולאחרונה גם את קוסובו, שם מוצאים עצמם האלבנים במרכז הסכסוך. זוהי טרגדיה שהמיעוט האלבני, אשר נמצא מחוץ לאלבניה – נמצא במרכזה והפתרונות עדיין רחוקים.
רגע קט לפני שהמעבורת הרימה את הכביש החרידו את האוויר צפירות עזות ועל הכביש הצר התנהלו בכבדות שתי משאיות עתיקות עמוסות לעייפה בגרוטאות ובתא הנוסעים מצטופף ערב רב של נשים וילדים. לאחר זמן קצר טיפסו המשאיות למעבורת תוך השמעת חריקות מלוות בעשן וטפטופי שמן. הצוענים מתמקמים הרחק מכולם, עסוקים בעניינם ולא מתקשרים עם הסביבה. הנשים בבגדיהם הצבעוניים, הילדים זנוחים לעיסוקיהם.
השייט נעים, הנוף מהמם, המים טורקיז והשמש העולה צובעת את המסלול בשלל צבעים. אחרי שלוש שעות אנחנו יורדים בעיירה קומן (Koman) ונוסעים לכיוון שקודרה. על שקודרה משקיף מבצר עתיק שמשמש מוקד עליה לרגל לנשות אלבניה המבקשות פריון. האגדה מספרת על גיבורה מקומית שנכלאה במבצר אך מתוך כלאה, המשיכה להניק את בנה דרך חור שחצבה בחומת המבצר. סיפור המסירות האימהית מהווה השראה לאלה שמבקשות גם הן ללדת ולהניק.
העיר שקודרה לא מרשימה במיוחד, אך ניכרת בה נוכחות גדולה של צעירים בשל האוניברסיטה הנמצאת בה. לי זה מזכיר משהו מתחושת ההתעוררות שאפיינה את מזרח אירופה מיד לאחר נפילת הקומוניזם: הזדמנות לראות ולחוש בשינוי שקורה ממש עכשיו, מול עינינו המתיירות.
לחם טרי וגבינות עיזים
אנחנו יוצאים משקודרה לכיוון צפון-מזרח ומתחברים לדרך הררית לכיוון שמורת הטבע תֶת (Tet). הדרך ארוכה אך מדהימה ביופייה: כפרים נידחים נטושים בחלקם (מי שהייתה לו אפשרות, עזב למרכז אירופה או לארה"ב), נשים בלבוש מסורתי, עדרים של כבשים, פרות ועיזים מנקדים את הנוף המרהיב. הצמחייה הים תיכונית הופכת לאלפינית עם הטיפוס כלפי מעלה.
שמורת תת יפיפייה. פלגי מים זורמים כל השנה, תחנות קמח נטושות ובעיקר האוויר הצלול והשקט. הכפריים האלבנים מסבירי פנים ומכבדים את אורחיהם בלחם מקומי טרי וגבינות עיזים מעולות מעשה ידיהם. אנשי ההרים האלבנים למודי סבל אך יש מה ללמוד מהם בתחום האירוח. בכפרים אלה, בהם אנו עוברים כעת, מצאו מחסה יהודים אשר נמלטו מגרמניה במלחמת העולם השנייה. יחסית לגודל האוכלוסייה, באלבניה נמצאו יותר מצילי יהודים מאשר בכל מדינה אחרת באירופה. ולמעשה, אלבניה היא המדינה היחידה שהגדילה (ואף הכפילה) את כמות היהודים החיים בה בתקופת מלחמת העולם השנייה.
בחזרה לבירה
מתת אנו יוצאים לכיוון מערב. שוב הנוף אלפיני המהמם ואנחנו על גג העולם. הדרך בה אנחנו נוסעים נפרצה בזמן מלחמת העולם השנייה על ידי הצבא האיטלקי. מאז לא נגעו בה. בשיחה עם המקומיים המעטים שגרים בכפר אנחנו מבינים שכמעט לא משתמשים בדרך זו. על המפות שלנו, בכל אופן, היא לא מופיעה. אנחנו בוחרים להמשיך בדרך ומגיעים לאזור חקלאי מבודד לחלוטין. אנחנו מזהים גידול של "עשב לעישון" שהוא לא טבק. גם זאת דרך להתפרנס כאן. הקרבה לגבול עם מונטנגרו הופכת את האזור המנותק הזה למקום מצוין להברחות.
אחרי ארבע שעות בדרך האיטלקית ויומיים של דרכי עפר, אנחנו פוגשים שוב בכביש אספלט שמוביל אותנו לעיירה קופליק (Koplik). זוהי עיירת גבול בין אלבניה למונטנגרו, גם היא מדינה חדשה יחסית שפרשה ממה שפעם הייתה יוגוסלביה.
נסיעה של מספר שעות מעיירת הגבול דרומה על הכביש הראשי, מחזירה אותנו לבירה טיראנה. בניגוד לשאר אלבניה, בטיראנה ניכרת תנופת פיתוח גדולה מאד: כבישים חדשים ורחבים, רבי קומות, חיי לילה ומרכז מסחרי פעיל והומה אדם. סיור במרכז העיר מפגיש אותנו עם המורכבות האלבנית: כנסיה קתולית ליד מסגד ניצבים לצד כנסיה יוונית ענקית שנבנתה בצמוד לבנייני הממשלה שנבנו ע"י האיטלקים. אז מיהם האלבנים? השאלה מחזירה אותנו לקטע הפתיחה.
להתראות באלבניה
האלפים הטרנסילבנים
כנסיות מצויירות ומכרה מלח
חבל מולדובה (Moldova), שנמצא בצפון-מזרח רומניה, מפורסם בכנסיות המצוירות, שפרושות על פני אזור המכונה סוצ'אבה (Suceava), שבדרום חבל בוקובינה.
מדובר בכנסיות שקירותיהן כוסו בציורים מרהיבים לפני 4500 שנה ונשתמרו עד היום. הכנסיות הן יצירות אמנות של ממש וכמה מהן אף הוכרזו בידי ארגון אונסק"ו אתרי מורשת עולמיים והם מצדיקים את הנסיעה הארוכה (כ-450 קילומטר) מבוקרשט.
העיר סוצ'אבה מציעה גם היכרות עם שרידי קהילה יהודית. בחבל מולדובה עוברים הרי הקרפטיים המערביים וכן דרך היין הרומנית. העיר יאס, מהווה נקודה חשובה נוספת, בעבר שימשה כעיר הבירה של רומניה וכיום מומלץ לערוך בה ביקור. מולדובה, מתאפיינת באזורים כפריים עם מנזרים צבעוניים ויפים, פולקלור מקומי מגוון ומרתק ואזורים מיוערים. אזור מאראמורש (Maramureşş) הוא אזור הידוע ביופיו, שנמצא על הגבול עם אוקראינה. בתוך חבל טרנסילבניה כלולים היום עוד מספר חבלי ארץ שבעבר היו נפרדים והיום מסופחים אליה: ארדאל (Ardeal), באנאט (Banat) וקרישאנה.
מומלץ לבקר בעיר פיטשטי (Piteşti), העיר הגדולה ביותר במחוז ארג'ש, במנזר קורטא דה ארג'ש, הנחשב לאחד מן היפים במנזרי רומניה ומשמש כמקום קבורתם של מלכי רומניה. מומלץ לבקר גם בעיירת המרפאקלימנשטי (Calimanesti) ובעמק נהר האולט (Oltt), החוצה את הרי הקרפטים. דרום-מזרח טרנסילבניה (Transilvania) מיושב בכפרים, שהוקמו על ידי סקסונים וחלקה הצפוני-מערבי, כולל את רכס אפוסן(Apuseni). הטיול באזורים אלו יכול לכלול גם את קלוז' נפוקה (Cluj Napoca), שבצפון-מערב טרנסילבניה.
מדרום-מערב לראשנוב (Râşnov), שהוא אזור של מדרונות ירוקים וטירות עתיקות, נמצאים הכפרים בראן(Bran) ומואייצ'יו (Moieciuu), הידועים באירוח מקומי לבבי. בכפר בראן נמצא המבצר הידוע בכינויו "טירת דרקולה" ובו מקפידים לבקר תיירים רבים המגיעים לרומניה. משם מומלץ להמשיך לכפרים הסקסוניים הפזורים באזור והכנסיות המבוצרות, שרבות מהן נחשבות לאתרי שימור על ידי ארגון אונסק"ו. מכאן אפשר לשוב לבוקרשט דרך סיביו (Sibiu) או להמשיך לעבר רכס אפוסן.
(Prahova) הוא מקום מרכזי לטיולים ובו ניתן לבקר במספר עיירות נופש חביבות כגון: בושטני(Busteni), בה נמצא ארמון קנטקוזינו (Castelul Cantacuzino), סינאיה (Sinaiaa), אשר מציעה ביקור בארמונות ומבצרים וסקי באתר סקי פופולארי בחורף. סינאיה מהווה נקודת מוצא למסלולי הליכה יפהפיים, בלשכת התיירות תוכלו לקבל מפות מסלולים לפי דרגות קושי. בקיץ זוהי עיירת נופש המציעה בתי קפה, בתי קזינו ועוד מגוון אטרקציות לתיירים. מכרות המלח סלניק (Slanic Prahova Mina de Saree), מהויים גם כן אטרקציה מתויירת ונמצאים כ-1000 ק"מ מבוקרשט בירת רומניה, זהו מכרה המלח הגדול באירופה וניתן לערוך סיורים, לצפות בפסלי מלח ועוד.
אזור הים השחור והדנובה
חבל דוברוג'ה (Dobrogea) הוא החלק המזרחי של רומניה והוא גובל בים השחור ובצפון מחוז הדלתא של הדנובה. ביקור בדוברוג'ה מאפשר היכרות עם מספר אטרקציות למטיילים. העיר המרכזית היא קונסטנטה(Constanta), אשר מציעה למבקרים שפע של מוזיאונים, מבנים עתיקים ואווירה קולוניאלית. אזור הליטוראל(Liturall), המכונה גם הריביירה הרומנית, הינו יעד תוסס לאורך הים השחור, המציע שפע של עיירות נופש וקיט. זהו אזור הדיג המרכזי של רומניה. בחודשי הקיץ מתועררת לחיים רצועת חוף תוססת, צבעונית, עמוסת פעילויות ואטרקציות המתאימות לכל גיל ואופי החל ממסיבות, שתייה וחיי לילה פועמים ועד למרחצאות ספא ופינוקי גוף ונפש מרגיעים ושלווים.
הדנובה זורמת צפונה עד העיר גלץ ומשם מזרחה שם היא הופכת לדלתא. אחת העיירות המומלצות לנופש לצעירים היא ואמה ווקה (Vama Vechee) זהו חוף שנמצא קרוב מאוד לגבול עם בולגריה. בדרום הישוב, מתמקמים כל קיץ באוהלים מאולתרים, ובסככות צל צעירים מכל העולם ויוצרים אוירה מיוחדת. מתחילת אוגוסט ועד אמצע ספטמבר מתקיימים כאן פסטיבלי רוק וג'אז. למפונקים מומלץ לבקר במנגליה(Mangallia), הנמצאת כ-10 ק"מ צפונה מציעה נמל דייג מעניין מסעדות ובתי מלון בכל הרמות.
אתרי סקי ברומניה
אתרי הסקי המפורסמים נמצאים בעמק הנהר פרחובה ובפויאנה ברשוב (Poiana Brasov). נהר הפרחובה יוצר מעבר הרים בקארפטים בו עובר הכביש בראשי לטרנסילבניה וכן קו הרכבת המרכזי ובו העיירות סיניה, בושטן, אזוגה ופרידיאל. בכל אחת מהן עוצרת הרכבת, בכל אחת מהן אתרי סקי בדרגות קושי שונות. אזוגה – אתר הסקי החדש וכנראה המתקדם ביותר, שמציע מלונות מודרנים וחדשים למרגלות מסלולי הסקי. פרידיאל נמצא כ-20 ק"מ צפונית לאזוגה, בדרך נכנסים למחוז ברשוב, עיירת נופש הגבוהה ביותר ברומניה 1,050 מטר מעל פני הים. פויאנה ברשוב – נמצאת ברכס הפוסטברול. אינה בעמק הפראחובה כמו האתרים האחרים, ישנם מספר מסלולים בדרגות קושי שונות. כ-200 ק"מ מהעיר המרכזית ברשוב, האתר מאוד פעיל בעונת הסקי. למידע נוסף על סקי ברומניה.
סרביה – דרום מערב
סרביה – דרום מערב
אזור דרום-מערב סרביה מציע נופים פראיים, אגמים מרהיבים ומסלולים מרתקים, אך הוא עדיין לא מוכר במיוחד לתייר הישראלי. לפניכם מסלול מומלץ לטיול באזור זה.
למה סרביה?
ולמה לא? סרביה היא מדינה בלקנית שעשויה להפתיע אתכם; היא מציעה נופים עוצרי נשימה, תרבות עשירה, חיי לילה סוערים ושופינג במחירים נוחים. טיסה קצרה של שלוש שעות תוביל אתכם לבלגרד, בירת הרפובליקה הסרבית.
סיבות ורקע להגיע לסרביה
חבל זלטיבור נמצא בדרום-מערב סרביה, בין הגבולות עם בוסניה הרצגובינה ומונטנגרו. מדובר באזור הררי עם פסגות שמגיעות לגובה של כ-1,500 מטרים. החלק התיירותי של החבל מתפרש מאזור העיירה בָּאִיגִינָה באשְׁתָה ועד קניון נהר הלימפ (Lim), בסמוך למנזר קומניצה.
מומלץ לתכנן טיול כוכב ולהתמקם בעיירת זלטיבור, שהיא העיירה הנופש הגדולה ביותר באזור ומשמשת כבירת הסקי בחורף. ממנה אפשר לצאת לטיולי יום במרחקים סבירים. כדאי להקדיש לאזור לפחות שלושה ימים, אך אפשר גם לשהות בו שבוע שלם.
מהשדה התעופה לחבל זלטיבור
עם הנחיתה בשדה התעופה של בלגרד, שדה תעופה חדש ומודרני, פונים ימינה לעמדות השכרת הרכב. אנחנו שכרנו רכב סטיישן בדרגת אקונומי, אך מהר מאוד גילינו שהשכרת ג'יפ הייתה הבחירה הנכונה יותר. בחברת ההשכרה הפנו אותנו לדלפק צ'יינג צהוב, שם רכשנו סים מקומי לחבילת גלישה של 4GB לשבוע במחיר של 300 דינרים (כ-10 שקלים).
כ-230 ק"מ דרומית לבלגרד, על גבול בוסניה, ממוקמת זלטיבור – שוויץ של יוגוסלביה. בגובה של כ-1,070 מטר, הסגנון האדריכלי שונה, ובחורף המקום מתמלא בשלג, הופך לאתר סקי פופולרי. יש כאן שפע של צימרים, בתי מלון, מסעדות ואגם קטן. אפשר לרחף עם מצנח, לרכב על סוסים ולטייל בטבע. הדרך לשם יפה, אך מעט מאתגרת – לאורך נהר זורם, אגמים, גשרים, כפרים והרים ירוקים. מספר ערים נמצאות בדרך, והמסלול בהחלט שווה.
כ-17 ק"מ מזרחית לזלטיבור נמצא מוזיאון סטארו סלו, שמשמעותו "הכפר הישן". המוזיאון מציג בתי עץ שפורקו מכפרים שונים, תיאור על החיים בכפר, כלי עבודה ובעלי חיים. יש גם מסעדה עם נוף יפה, והכפר ידוע בסריגת צמר כבשים. נשים מבוגרות סורגות ומוכרות את עבודותיהן במקום.
מערבית לזלטיבור, במרחק של כחצי שעה נסיעה, ישנה פינה קסומה בשם מוקרה גורה. מדובר בעמק ירוק עם מים זורמים, בתי כפר ציוריים ושדות פתוחים. סמוך לכפר עובר מסילת רכבת ייחודית שהוקמה בשנת 1925 כדי לקשר בין הרי הדלמטים בקרואטיה לבלגרד. במקום חצבו מסילה בצורת הספרה שמונה, והרכבת מטפסת במעגלים. לאחר שיקום שנעשה על ידי תושבים מתנדבים, המקום הפך לאתר תיירות מעניין – יש כאן מוזיאון רכבת, נחל זורם ובאר מים עם סגולות בריאות. יש גם מסעדה עם נוף מהמם.
לכאורה, הנסיעה מבלגרד לזלטיבור אורכת כשלוש וחצי שעות, אך בפועל היא נמשכת קרוב לארבע עד ארבע וחצי שעות. ישנן שתי דרכים עיקריות להגיע לזלטיבור. הדרך הראשונה היא באמצעות כבישים 21 ו-22 או כביש 175 ליד העיר ואלייבו, נחשבת קצרה יותר, אך היא ארוכה, מתישה ומפותלת. הדרך השנייה, המרכזית יותר, היא דרך כביש 25 ו-152, העוברת דרך ערים גדולות כמו צ'אצ'אק וטופולה, ומציעה מספר אתרים ששווה לעצור בהם.
אם תבחרו בדרך הראשונה, תוכלו לבקר בעיר אוז'יצה, עיירה מנומנמת עם מדרחוב וחנויות, אך אין יותר מדי מה לעשות שם. חסרון בולט הוא שלא מצאנו מסעדה אחת בכל העיר. בקרבת העיר, בכפר קאדיניאצ'ה, יש אנדרטה מרשימה לזכר הפרטיזנים הסרבים שנפלו במלחמת העולם השנייה, אך לא הצלחנו לבקר בה מחוסר זמן.
שמורת אובץ
דרומית לזלטיבור, במרחק של כשעה נסיעה, שוכנת שמורת אובץ. חיפוש קצר באינטרנט יחשוף סוכנויות טיולים שמציעות טיולי יום במחירים גבוהים (כ-40 אירו לאדם), אך אפשר לארגן סיור בעצמכם במחיר נמוך בהרבה. פקידת הקבלה שלנו במלון ארגנה לנו סיור במחיר של 10 אירו לאדם.
נוסעים מזלטיבור דרומה לשמורת אובץ, לכיוון הכפר בוז'טיצ'י, ובדרך ניתן להבחין בנהרות המתחברים לאגם זלאטאר ובעצים שמקבלים גוון כתום בסתיו. כמה קילומטרים לפני הכפר ישנה דרך קצרה המגיעה לגרם מדרגות שמוביל למזח מאולתר. מחנים את האוטו ויוצאים לשייט בסירה בשמורת אובץ.
נהר אובץ ידוע בזכות הפיתולים שלו, שיוצרים אגם נחשי ייחודי בקצה הדרומי של השמורה. השמורה היא ביתם של כ-100 מיני עופות, כולל נשרים. הדרך היחידה לחקור את האזור ולראות את הפיתולים היא באמצעות שייט רגוע בנהר שנמשך כארבע שעות. לאורך השייט ניתן לראות נשרים עפים מעל.
אחרי כשלושת רבעי שעה מתחילת השייט מגיעים לפיתולים של נהר אובץ ועוצרים בנקודה באגם, ממנה יש שביל הליכה של כ-800 מטרים טיפוס לנקודת תצפית על הנהר. העלייה לא קלה, אך הנוף מהתצפית פשוט מדהים – שווה את המאמץ! בעונת הקיץ, מומלץ לא לטפס לנקודת התצפית בשל נוכחות נחשים מסוכנים באזור.
מהתצפית נמשיך למערת הקרח, מערה קארסטית חמודה שמתפרסת על שטח של כשישה קילומטרים, עם טמפרטורה קבועה של 8 מעלות. המערה מוארת והשביל בה נגיש. עיקר היופי שלה הוא במדרגות הגיר היוצרות בריכות מים ייחודיות. יש גם מפל קטן שנשפך לתוכה מגובה של עשרה מטרים, הנקרא "מקור החיים". פתוח כל יום בשעות 9:00-18:00. מחיר: 250 דינר סרבי לאדם, 200 דינר לילד.
בדרך חזרה לזלטיבור, בסמוך לכפר קוקין בראד, אפשר לעצור במסעדה על חופי אגם זלאטאר, המציעה אוכל מקומי טעים ונוף יפה.
ניתן לעצור גם בהר טורניק, אשר בחורף משמש בעיקר לסקי ובקיץ מציע פארק אתגרי לילדים, כולל מגלשת הרים ואומגה. הפארק פתוח רק בסופי שבוע בין 10:30 ל-17:00.
פרק לאומי הרי טארה
ביום המחרת, יוצאים מזלטיבור ומצפינים אל העיירה פרוצ'אץ בהרי טארה, במרחק של כשעה נסיעה. רכס הרי טארה, הממוקם בגבול סרביה עם בוסניה והרצגובינה, הוכרז כ"פארק הלאומי טארה". בדרך, מטפסים ליער עבות עם עצים צפופים. לפני ההגעה לעיירה, רואים מרחוק את אגם פרוצ'אץ, שנבנה במקור כסכר לספק אנרגיה לתחנת הכוח של בָּאִיגִינָה באשְׁתָה.
נמשיך ל-7 סרפנטינות ארוכות (לא תלולות במיוחד), שיורדות לנהר דרינה, שהוא הגבול בין סרביה לבוסניה הרצגובינה. בסרפנטינה האחרונה נפנה ימינה ונמשיך לעיירת פרוצ'אץ, שם נמצא את נהר ורלו, הנהר הקצר ביותר באירופה – אורכו 365 מטרים בלבד, ולכן הוא מכונה "נהר השנה". לאורך הנהר יש שביל הליכה שמסתיים במפל קטן. מהקצה השני של הכביש, ניתן לראות את התמזגות ורלו לדרינה במפל נוסף ולשבת במסעדה על הנהר.
חוזרים לסרפנטינה האחרונה, אך הפעם ממשיכים שמאלה על פני כביש צר לגדות אגם פרוצ'אץ. לאורך הדרך יש המון מזחים קטנים שמשמשים לדיג. בקיץ אפשר לשוט כאן בסירה ולעשות רפטינג.
שימו לב! קטע הדרך הבא לא מומלץ אם אין לכם רכב שטח. ממשיכים לתצפית Banjska Stena, אחת התצפיות היפות בסרביה, שמשקיפה על אגם פרוצ'אץ, בין הרי טארה והרי בוסניה, ומזכירה את הפיורדים בנורבגיה. ניתן להגיע ברגל (כשעתיים וארבעים דקות) או לנסוע לחניון התצפית ולהמשיך ברגל (כ-5 דקות).
בשלב הראשון נוסעים על כביש אספלט צר, אך לאחר כמה דקות הוא מתחלף בדרך לא סלולה, ובסופו של דבר הופך לדרך אבנים שמתאימה בעיקר לג'יפים. הנסיעה לתצפית אורכת לפחות חצי שעה אם נוסעים בזהירות.
כשהגענו לתצפית, גילינו שיש ערפל סמיך שמקשה על הראות, ולא הצלחנו לראות דבר. מאוד מאכזב.
מהתצפית ממשיכים בירידה לכיוון אגם זאובינה, עוד אגם מלאכותי על כביש 403. בדרך עוצרים בעיירה מיטרובאץ, שהיא העיירה היחידה עם מסעדה באזור. בדרך ניתן לראות את האגם בין העצים – מרשים! אנחנו ממשיכים לנסוע על גדות האגם עד שמגיעים לגשר קטן, שם יש תצפית מדהימה על אגם ספאיצ'י, בעמק הפארק הלאומי טארה.
מזאובינה נמשיך לכיוון הכפר מוקרה גורה. ניתן להגיע בשתי דרכים: דרך כבישים צרים, ספק סלולים, בתוך פארק טארה, או לחזור על הדרך שעשינו (ארוך יותר ב-20 דקות) ולנסוע דרך כביש 403 ו-E761, שגם הם צרים, אך סלולים. החלטנו לחזור בדרך הארוכה, מחשש להיתקל בכבישים קשים. מהכפר מוקרה גורה ניתן לקחת את רכבת השרגאן 8, המפורסמת בנוף שנשקף ממנה. הרכבת יוצאת כל יום ב-10:30 וב-13:30 והנסיעה נמשכת כשעתיים וחצי. החלטנו לוותר על הרכבת, מאחר ששמענו שהיא מאכזבת.
ממוקרה גורה ממשיכים לדרוונגרד – "עיר העץ" שהוקמה על ידי הבמאי אמיר קוסטוריצה לצילום הסרט "החיים הם נס" ומאז משמשת גם כמקום מגוריו. כל הבתים בכפר עשויים מעץ, ויש בו מסעדה טובה וגלידריה. מחיר כניסה: 250 דינר לאדם.
זלטיבור ואז לבלגרד
ביום האחרון, יוצאים מזלטיבור בבוקר לכיוון מערת סטופיצ'ה, מערת גיר קטנה וחמודה. מחנים את הרכב בחניון המאולתר של המערה, שם גובים 500 דינר סרבי לחנייה. ממשיכים בגרם מדרגות מתפתל לתוך המערה. המערה מוארת היטב והשביל בה נגיש. עיקר היופי שלה הוא במדרגות הגיר היוצרות בריכות מים ייחודיות, עם עומק של עד 7 מטרים. יש במערה גם מפל קטן שנשפך לתוכה מגובה של עשרה מטרים, הנקרא "מקור החיים". פתוח כל יום בשעות 9:00-18:00. מחיר: 250 דינר סרבי לאדם, 200 דינר לילד.
ממשיכים למפל גוסטיליה, שנמצא כרבע שעה נסיעה מהמערה. גם כאן, המגרש מסודר יחסית ודרושה הליכה קצרה של כ-500 מטרים בשביל סלול כדי להגיע למפל. המפל נשפך מגובה של כ-20 מטרים וניתן להתקרב אליו. מומלץ לרדת בהמשך השביל ולראות מפלים קטנים נוספים. במקום יש גם בית קפה (היה סגור כשבקרנו). פתוח בכל יום בשעות 9:00-17:00. מחיר: 150 דינר סרבי לאדם.
אחרי המפל, נוסעים למוזיאון הפתוח בכפר סירוגוינו, המראה בתי מלאכה וצריפונים משוחזרים מהמאה ה-19. ניתן ללון במקום באחד מהביתנים. בכניסה יש דוכנים שמוכרים סוגים שונים של ריבות. שימו לב, אם אתם מגיעים מחוץ לעונת התיירות, רוב הביתנים יהיו סגורים. כך מצאנו את עצמנו עוברים בין צריפונים סגורים תוך כדי ערפל כבד. במוזיאון יש גם פונדק סרבי אותנטי, עם אח דולק שמחמם אותנו מהקור שבחוץ. מגישים מאכלים סרביים מסורתיים ועוגה "בטעם של פעם" שהייתה טעימה ומומלצת. פתוח כל יום; אפריל עד אוקטובר בין 9:00 ל-19:00, נובמבר עד מרץ בין 9:00 ל-16:00. מחיר: 150 דינר סרבי לאדם, 400 דינר למשפחה.
לאחר הביקור במוזיאון, פונים לדרך חזרה לבלגרד, שם צפויים להגיע בערב. ממשיכים עד שמתחברים לכביש E763. לא רחוק מההצטלבות מתחילים לראות דוכנים שמוכרים כדים וחרסים בשולי הכביש. בפנייה הקרובה פונים לכפר זלאקוסה, כפר קדרים שתושביו מתפרנסים מכדים וחרסים. מומלץ להיכנס לאחד המפעלים בכפר ולהתרשם מהמקומיים בעבודתם.
ממשיכים על כביש E763 עד שמגיעים לעיירה אובצ'אר באנייה, קילומטרים ספורים לפני העיר צ'אצ'אק. עיירה זו שוכנת על גדות ערוץ אובצ'אר-קאבלאר, שם פונים לתצפית. היא שימשה מקום מפלט סרבי במהלך הכיבוש העות'מאני והוקמו בה עשרות מנזרים, ולכן ידועה בשם "הר אתוס של סרביה".
שימו לב! קטע הדרך הבא לא מומלץ אם אין לכם רכב שטח. לפני הכניסה לכפר יש כביש צר הפונה שמאלה, שיכול להתפספס בקלות. כביש זה מוביל לתצפית Kablar, אחת התצפיות היפות ביותר בסרביה. כמו בתצפית על אגם פרוצ'אץ, גם כאן הדרך תהפוך לדרך עפר לא סלולה, ובסופו של דבר לדרך אבנים עם המון בורות. הנסיעה לחניון התצפית נמשכת כחצי שעה. בפועל, התברר שאין שם חניון, וכשעלינו בדרך הקשה, החלטנו לעצור את הרכב באמצע הדרך ולהמשיך ברגל.
ההליכה מהנקודה שבה עצרנו עד לחניון היא כעשר דקות, ומשם עוד כרבע שעה עד התצפית. כאשר הגענו לפסגה, לא הצלחנו להבין היכן התצפית (השילוט לא היה ברור) ורק במקרה הגענו אליה אחרי שהמשכנו לעבר שני עמודי חשמל, במרחק של כחמש דקות הליכה נוספות. מומלץ להביא בגדים חמים – בפסגה קר מאוד ויש רוחות חזקות. היה שם אפילו נחש קטן שקפא מהקור ולא זז. לאחרונה הסרבים התקינו ברזלי תמיכה כדי למנוע הידרדרות של אנשים לתהום (העבודה עדיין לא הושלמה).
לסיום, חזרנו לכפר אובצ'אר באנייה לארוחת צהריים-ערב. בכפר יש שתי מסעדות, תחת אותה בעלות, ולכן כל אחת מציגה גם את התפריט של השנייה. העדפנו לאכול במסעדה של מלון Kablar, המציעה אוכל סרבי מסורתי וטעים. מומלץ בחום!
דגשים נוספים:
אם אתם מתכננים לבקר בתצפיות שהוזכרו, מומלץ בהחלט לשכור ג'יפ ולא להתפשר על רכב רגיל. חלק מהכבישים באזור זלטיבור הם דרכים לא סלולות שיכולות להיות מאתגרות לרכב רגיל.
במקור תכננו טיול של כ-4-5 שעות נסיעה בכל יום, אך גילינו שבסתיו חושך מוקדם מאוד בסרביה; כבר ב-18:00 יש חושך מוחלט, מה שמקשה על הנסיעה בכבישים הצרים.
מומלץ לרווח את המסלול ולהקדיש לפחות חמישה ימים לאזור זלטיבור, כדי לא להיות בלחץ של זמן. מסלול מתוכנן היטב יכול לכלול טיולי הליכה ביערות וביקור בקניון נהר הלימפ, ששווה נסיעה בפני עצמו.
עישון במקומות סגורים מותר בסרביה, וחלק מהמסעדות מקצות אזורי עישון.
בהמרת מטבע, שימו לב שהמחירים בשדה התעופה גבוהים יותר מאשר בערים.
תרבות האכילה במסעדות פחות מפותחת באזור זלטיבור, ולכן קשה למצוא מסעדות טובות לאורך המסלול. אפשר להיעזר בכתבה זו למידע על מסעדות מומלצות.
הערפל יכול להטעות – אם יש ערפל במקום אחד, זה לא אומר שיש ערפל במקום אחר. בהרי טארה יכול להיות ערפילי, בעוד שבזלטיבור יהיה מזג אוויר קיץ.
אפליקציות הניווט לא תמיד מדויקות בסרביה. ל-Waze חסרים כבישים, גוגל מפות עשוי לקחת אתכם בדרכים לא סלולות, ומפות.Me טועה בזמני הניווט.
באזור זלטיבור המחירים זולים יותר מאשר בבלגרד ובנובי סאד. בזלטיבור עצמה יש חנות כלבו קטנה בשם "בוטיק", שבה ניתן למצוא בגדים איכותיים במחירים נוחים.
